הרמתי את רגלי בניסיון להגיע לתנוחת "רגל על רגל". אני ממש
מחבבת את הנוחות שנובעת משילוב הרגליים שלי. האיש שישב לפני
הרים את ידו בכדי לחבק את זו שישבה לידו. היד שלו והרגל שלי
התחככו זו בזו. אני ציפיתי שברגע החיכוך הוא ירתע ויוריד את
ידו מהגברת. אך לא, ידו ורגלי המשיכו לגעת זו בזו. אני ראיתי
זאת כחוצפה ובעטתי בידו.

האיש נבהל והסתובב לעברי. אני קיוותי שהוא יפצח בריב. אך לא.
האיש חייך אליי חיוך זדוני והסתובב בחזרה לכיוון הבמה. על הבמה
הופיעה להקה משובחת שבחרה במופע זה לשיר את שיריה הרועשים
בשקט. הרגשתי איך העיניים שלי נעצמות אט אט. אני נרדמתי.

אני מניחה שישנתי שם לפחות ארבע שעות. האיש שהעיר אותי היה לא
אחר מהגיטריסט של הלהקה. אני התרגשתי וחייכיתי אליו חיוך קסום.
הרגשתי כאילו אני עליסה בארץ הפלאות והאיש, שעטה בגדים שחורים
ואחז בגיטרה, הוא השפן. האיש שאל אותי לשלומי ואני השבתי לו
שאני לא יודעת מה קורה בכלל פה. נראה שהוא נבהל ומייד הלך לו
לדרכו.

אני אובססיבית מידיי לתת לו ללכת. אני ממש מעריצה את הבחור.
הוא מוכשר מאוד לדעתי (וזה נדיר שאני חושבת ככה על אדם שאינו
אני). נתתי לו להתרחק קצת, ואז התחלתי לעקוב אחריו. הוא הלך
מהר, בהליכה דרמטית. ניכר שהוא ממהר. אני התאמצתי ללכת בקצב
שלו. לא רציתי שהפער יגדל יתר על המידה.

בדרך ראיתי ארנב קטן מקפץ לו על הכביש ועגלה עם פרה. "ססס...
תל אביב", חשבתי לעצמי. האיש בשחורים נכנס לאיזה ביניין.
ביניין ישן במרכז ת"א. חיכיתי לשמוע טריקת דלת. אחרי ששמעתי
אחת, עליתי במהירות ובפזיזות במעלה המדרגות. האור נכבה לפתע.
אני מיששתי את הקירות בתקווה להגיע למתג. ליבי דפק כאילו אין
מחר...

התחלתי לעלות, כמו עיוור באור יום, שידיי הולכות לפניי. אני
שונאת חושך חשבתי לעצמי. אני רועדת כולי, המשכתי לחפש את המתג
הארור. לפתע הרגשתי שאני נוגעת במשהו. משהו חם. זה היה מישהו.
נבהלתי כ"כ. האור נדלק. זה היה האיש שישב לפני. "את הולכת ממש
מהר, את יודעת?", הוא אמר.