מעטות הפעמים בחיו של אדם בהן הוא יודע שהוא מאושר. לא היה לי
מושג עד כמה המשפט הזה נכון. תמיד האמנתי שצריך לחיות את הרגע.
רציתי ליישם, אבל כנראה שזה מנוגד לאופי שלי. אולי בגלל זה
השבועיים האחרונים היו כאלה מדהימים עבורי. עכשיו שאני חושבת
על זה, אני כל כך מקנאה בצליל של לפני שבועיים. הייתי חוזרת
עכשיו אחורה בזמן לנקודה בה ארזתי מזוודה ונפרדתי מכולם.
מבטיחה להתגעגע. אני מצטערת, אבל לא ממש יצא לי לקיים. הייתי
עסוקה בלהיות מאושרת. ובפעם הראשונה לא תקפו אותי ייסורים של
מצפון או הרגשת אנוכיות. אני יודעת שהגיע לי לחוות את זה. אף
פעם לא חשבתי שיהיה לי את המזל לצאת למסע כזה. מסע שלימד אותי
כל כך הרבה על החיים מחוץ לבועה, על אנשים אחרים ממקומות
רחוקים, על המדינה שלי, ומעל לכל - על עצמי.
עכשיו שאני יושבת במטוס בדרך חזרה הביתה, ושני השותפים שלי
לספסל ישנים עמוק, יוצא לי לשחזר הכל. עד עכשיו פשוט חייתי את
הרגע. אלוהים... כמה נהניתי! עצוב לי לחשוב שעוד כמה שעות זה
נגמר. אני נזכרת עכשיו בהכנות של לפני, ההתרגשות, הפחד מלהתקע
בחור באמצע ארה"ב או בעיר גדולה ומנוכרת ולהרגיש לבד.
"ומה אם אני לא אמצא חברים? ומה אם יהיה לי רע אצל המארחים?"
רע? ממש לא היה לי... וחברים? בחיים לא הכרתי כל כך הרבה בבת
אחת, ואף פעם לא נפתחתי לאנשים כל כך מהר ובכזאת דרך. אני
מחייכת שאני כותבת את זה. אני פשוט שמחה ולא רוצה שזה ייגמר.
חבל שאי אפשר לעצור את הזמן. אני אף פעם לא אשכח את זה.

נכתב ב19/11/04, העמוד האחרון ביומן מסע שלי...

מאז עברה שנה ואפילו עוד קצת. כמה מוזר לי לקרוא את אותו יומן
מסע שכתבתי אז, בשעה שכולם כמעט הצליחו להירדם ורק אני לא. אני
עדיין מקנאה בצליל של לפני, אבל לא ממש יודעת אם הייתי חוזרת
שנה אחורה בשבילה. היה לי טוב, אין ספק. זכיתי לנקות את הראש
והנפש במקום הכי אהוב עליי בעולם. זכיתי להכיר מקומות רחוקים,
שסביר להניח שרגלי לא הייתה דורכת בהם אלמלא אותה משלחת. הכרתי
אנשים כאלה מדהימים. עם חלקם אני עודני בקשר. ועם אלה שלא...
טוב, לא הכל מושלם. אבל אני עדיין מאמינה שאנשים הם הזיכרון
הכי מדהים מכל חוויה. את הזמן אי אפשר להחזיר. אבל זכרונות הם
לנצח. ואנשים הם אלו שיענו ב"כן" נרגש כשתתחיל משפט ב"אתה זוכר
ש...?"
הסיבה שבגללה החלטתי דווקא עכשיו לחפור בתיבה של הזכרונות
האלו, היא דיי אגואיסטית. אתם מבינים, חשבון נפש אי אפשר לעשות
בלי לעלות על הטוב והרע שבחיים. ואני יודעת שזאת החוויה היחידה
בחיי שאין בה רע. אני יודעת בדיוק שכל מה שהיה צריך לקרות,
קרה, כל מה שהיה צריך להישאר עוד נמצא, ומה שהיה צריך לאבד...
טוב, אתם כבר יכולים להבין את ההמשך.

תודה לכל אותם אנשים יקרים שיחלקו איתי זכרונות מדהימים-
לנצח!