יום שקט. לקראת שעות הערב מתחילה השקיעה. שקיעה יפייפיה שלא
הייתה כמוה כבר זמן רב. שקיעה בצבעי כתום וורוד ואדום. אני לא
אוהבת גדולה של גווני הוורוד, אבל זה היה מראה יפה כל כך, מראה
עוצר נשימה. מראה שבשבילו כדאי לצאת מגדרך רק כדי לצפות בו עד
הקרן האחרונה שבשקיעה.
יום שנראה כלא טומן בעצמו יותר מדי חדש, או סוגי הפרעות
למינהם. הולכת לי לאט לאט רק כדי להספיק לראות את השקיעה כמה
שיותר. שקיעה יפה כל כך. אני טיפוס של שקיעות. יודעת להעריך
יפות כמו היום. מסתכלת למעלה, לשם שינוי, כדי לראות את צבעי
האדום הזה.
עיניים נשואות קדימה, והיא מופיעה מולי. הולכת לכיווני. לא
ראיתי אותה זמן רב כל כך. היא הראשונה שאומרת שלום. אני מתקשה
להוציא מעצמי שלום, אבל צריך לברך לשלום. פתאום, כאילו אני לא
שולטת בזה כלל, יוצאת לי הערה צינית ומגעילה כל כך, ואחריה בא
שלום חנוק. למה הציניות פתאום?
אני לא בנאדם ציני. עד שהיא הייתה, לא הייתי, ואחריה לא אהיה,
אבל איתה... תקופת הציניות שלי הייתה בדיוק אחרי הריב שלנו. כך
ניסיתי להחביא את הכאב, להעביר אותו בסוג של חיוך, אומנם זדוני
אבל חיוך. אבל איתה?! אני לא בנאדם ציני, גם לא הולך לי כל כך.
אבל איתה אף פעם לא העזתי. אני מעריצה אותה, בשקט, אבל
בנאמנות. הסיבולת שלה לעמוד בחיים הללו.
פתאום הבנתי למה השקיעה אדומה כל כך. כאילו השמיים מדממים,
כאילו רמז למה שהלך לקרות. כמו הלב שלי שהתחיל לדמם ברגע
שראיתי אותה. ברגע שהבנתי מי הולכת מולי. ולחשוב שאי אפשר היה
להפריד ביננו. ועכשיו, היא לא שלי יותר. לעולם לא תהיה שלי
יותר. היא בנאדם זר לי, כמו שאני לה. וכל כך כואב לי על זה.
לעולם לא אסלח לעצמי על מה שקרה. על מה שעשיתי. אבל למה עכשיו?
למה בשקיעה המדהימה הזאת? למה השמיים דיממו? למה עם הזמן זה רק
כואב יותר? למה עם הזמן הכאב נהפך בלתי נסבל, ורק חורט עמוק
יותר בלבך?