בהתחלה אתה קרן אור. אנרגיה בצורתה הטהורה ביותר.
אתה נמצא עם אלוהים, אתה חלק ממנו. ואז אתה נולד.
פתאום, מהרגע שבו אתה נוחת בתוך הגוף, אתה לא זוכר כלום.
הכל חדש.
הזמן פתאום מקבל צורה, הופך למהיר מאוד, ואז אתה מתרגל אליו.
שבריר השנייה הזה, שכולל בתוכו את הכל.
את הנשימה הראשונה, החיוך הראשון, הבכי הראשון, הכל ראשון.
השמחה, העצב, הגאווה, הדיכאון, הטיפשות, החכמה, ההתרגשות,
הציפייה, הלמידה, ההבנה, האהבה.
והפעם המי יודע כמה שבה עשית את כל הדברים האלו,
הפעם המי יודע כמה שבה צחקת, שהאוויר מילא את ריאותיך
ואז יצא בפרץ אדרנלין שמח מהיר.
הפעם המי יודע כמה שבכית, שהרגשת קירות מתהדקים סביב, והכל
נהיה חשוך.
ואז, אחרי שבריר השנייה הזה, אתה מת. וחוזר לאלוהים.
אתה שוב קרן אור, שמשתלבת בהרמוניה מושלמת, מעל למושלמת,
עם כל השאר.
עם חווית הקיום.
והפעם המי יודע כמה שבה הרגשת ש "לא תוכל להיות מאושר יותר
מעכשיו",
לא משתווה לקרן האור שאתה היא.