אבא שלי צייר, סבא שלי אמן מפורסם וסבא רבה גם צייר גדול. הרבה
כשרון רץ אצלנו בגנים ובמקביל גם הרבה שיגעון. אמא עורכת דין,
היא הכבשה השחורה של המשפחה. אבל גם היא ניחנה בכישרון ומפסלת
פסלי חיות בחימר כבר שנים, בעיקר כלבים. מאז שנולדתי לימדו
אותי ציור ואומנות. מזה עידנים משפחה שלמה משקיעה וחושבת איזה
צייר נהדר אהיה ואיך יום אחד אתפרסם ואולי גם אשתגע ואתפרסם,
מי יודע?
אבל אני מאז ימי ילדותי יש לי אהבות אחרות. זה היה אני חושב
בגיל 9 כשאבא קרה לי לסטודיו להסתכל על יצירת האומנות החדשה
שלו. ציור שמן ענק בגודל של שני מטר על שלושה שבו מפורטים
בצבעוניות וכשרון רב שלושה גופות אדם ערומות שרועות בערימה
באווירה אפלולית, עשנה אך עם זאת עדיין מלאות צבעונית ושמחה.
אבא הכניס אותי לחדר, כולו נרגש ומדבר ומחבק ומתלהב. בכל זאת
במשך שבועיים שלמים הוא היה סגור בסטודיו ולא דיבר או שמע אף
אחד. כזה הוא אבא, קיצוני. התקין לו שירותים מעוצבים בסטודיו
ובגיל קצת בוגר יותר הבנתי שבזכות הסמים הוא לא אכל ולא ישן,
רק יצר.
אבא מדבר, מסביר, מצביע ומתלהב אבל אני מוצא את עיני נמשכות רק
לדבר אחד, למסגרת התמונה. הדופק הלם בחוזקה בכל גופי, זיעה
התפשטה בגופי מן הבהונות ועד לקצוות השיער שעל המצח. התחלתי
לדמוע בשתיקה. מבחוץ זה נראה כאילו אבא ריגש אותי כל כך
ומיידית גם הוא פרץ בבכי וחיבק אותי. מבפנים מאותו רגע הבנתי,
מסגרות. השאר טפל השוליים הם החשובים. החלטתי בו ברגע שאני
אהיה מסגר, מכין מסגרות לתמונות.
עברו מספר ימים והורי כיאה להורים אמנים במשפחה ליברלית קיבלו
זאת בהבנה. בכל זאת אמנים לא יכפו על ילדיהם מקצוע מסוים. שנה
אחר כך כבר למדתי והייתי השוליה של רופרט. יהודי טוב, אמן בחסד
אבל מומחה גדול במסגרות. הוא לימד אותי הכל ואני מסתבר למדתי
היטב. בגיל שלוש עשרה שמי כבר הלך לפניי כמסגר הכי טוב בארץ
לגילי והתחלתי לקבל הזמנות לתמונות.
הורי שלחו אותי ללימודים בפריז. מעוז מסגרות התמונות העולמי
מסתבר. שוב למדתי בהיותי שוליה ושוב הייתי טוב. התבגרתי. חזרתי
לארץ. הפכתי למסגר מבוסס בעל תואר מדופלם מהאקדמיה למסגרים
מתקדמים בפריז.
התחלתי להסתובב ברחובות הערים מנסה להתאים מסגרות לאנשים. אבל
לא הצלחתי. הזמנתי אליי לסטודיו גבר ואישה, רגילים לחלוטין
ועליהם עשיתי מסגרת  one size. שתתאים לכולם וכולם יתאימו לה.
נפרדנו ושמחתי. אני המסגר המהולל בניתי מסגרת מאסטר, אחת לאישה
ואחת לגבר. יכול להיות שהתחלתי להשתגע אבל היה מותר לי, גם
בגלל הגנים וגם בגלל המקצוע.
טיילתי שוב משוטט ברחובות כחתול תועה וניסיתי להכניס אנשים
למסגרת היפה והמהוללת שלי אך אף אחד לא התאים.
מוכר בקיוסק, נהג מונית, איש עסקים, קבצן, רוכל, זבנית, מוכרת
בסופר, חיילת, שוטרת, אחות, פסיכולוגית, פסיכיאטר, סניטר, שוב
אחות, שדים ושוב שדים.
לא משנה על מי ניסיתי המסגרת המיוחדת שלי לא התאימה לאף אחד.
הרגשתי כישלון, אכזבה. כמו אמן שכל חייו מנסה לבנות טלאי על
טלאי עד שפעם אחת בינגו, יוצאת לו היצירה שהוא הכי אוהב בחיים.
יצירה שהיא שיא. משהוא שהאמן אומר אין יותר טוב מזה ובדרך כלל
מפסיק ליצור או מתאבד אחר כך.
ואני? אני המסגרת המושלמת בידיי אך איש אינו מתאים. היא בצבע
זהוב, גובה מטר שמונים, רוחב שמונים סנטימטר. יש עליה עיטורים
במספר סגנונות, למעלה פרחים בסגנון סיני יפני, בצדדים עיטורים
כמו בבית ערבי, אתניים וחמים. למטה בהשראת האומנות האיטלקית יש
עיטורים מהקוליסיאום ברומא. בקיצור המסגרת המושלמת, צריכה
להתאים לכל אחד, לכל אחד, לכל אח...
הזמן חלף, השעון נקף ואני ספון בחדרי. קירות לבנים, מיטה חלקה,
חלון סורגים ומראה. בחוץ נשקפת שמש צהובה מכה במרבד דשא ירקרק
אבל בפנים קודר. יום אחד החלטתי לנסות. נעמדתי מול המראה ושמתי
עצמי בתוך המסגרת. צעקת וואו מלאת התלהבות נפלטה מפי ללא שליטה
בכלל והתחלתי לבכות ולצחוק בו זמנית. פתאום הבנתי, הכל. כל חיי
בזבזתי על מסגרות ועל מסגרות לאנשים אחרים. עד שיצרתי את
המסגרת המושלמת והנה כשאני מניח אותה סביבי אני מבין. לכל אחד
מסגרת מושלמת משלו אבל רק הוא יכול להכין אותה והיא מתאימה לו
ורק לו. המשכתי לחייך, מאושר, מרגיש סוף סוף שלם בעוד האחיות
גררו אותי על הרצפה לעוד טיפול חשמלי. אבל לא יכולתי להיות
עצוב יותר, אף פעם. את המסדרון לחדר הטיפולים ליוו צעקות
שישררו במחלקה עוד שנים ארוכות: "אני ממוסגר! אני ממוסגר! אני
ממוסגר!"