עמדתי בסלון, בשקט, מנסה לחשוב מה לעשות, מה להגיד. היא עמדה
עם הפנים לחלון, ובהתה בשולחן. רגעים עברו כמו שעות, ולא ידעתי
מה אני אמור להרגיש, ואיך היא מרגישה. לבסוף שאלתי אם אני יכול
לעשות משהו לרומם את מצב הרוח שלה. קיבלתי תשובה שלילית, מלווה
בדמעות שקטות, שזולגות לאט ועוצרות על הלחי. התינוקת ישנה בין
זרועותיה העייפות, נטולות רצון לחיות. אני לא יכולתי להבין מה
קורה בתוכה, והרגשתי את הכאב, לא שלה, אלא שלי, קשה לי לראות
אותה ככה. מאז שהבת שלה נולדה קשה מתמיד. היא מתפרקת מיום
ליום, אני מרגיש את זה. אבל היא לא מראה לאף אחד, רק כשהיא ממש
עייפה וכבר לא יכולה יותר. והתינוקת בוכה, ובוכה. צורב בפנים
כשהיא בוכה, שניהן. כשאני רואה אותם בוכות אני לא יכול אלא
לחבק ולשתוק, עם צריבה בלב. יש דמעות שכואבות כשהם זולגות, ואף
פעם לא יוצאות מהעין, יש דמעות שנשארות אצלך לעולם.