זה ממש לא היה כמו שציפיתי.
תמיד היו לי את החלומות על הרגע הדי מושלם הזה.
שתהיה לי מן... התאחדות נפשית, לא גופנית.
למדתי שכל דבר יכול להיות אירוטי. אפילו... נגיעת אצבע באצבע
אחרת. הכל עניין של הרפרוף, של רגע הנגיעה, החום, הכוונה.
הסביבה, לעיתים הרגש.
אני מניחה שהוא לא חושב כמוני, בהלחט שלא. עם הנפש שלו, העבר,
למה שרגע כזה איתי ישנה לו?
הוא אומר לי שזה מקום עם אנרגיות מדהימות, איפה שהיינו אז.
מחייך ומסיט קווצת שיער ארוכה מפניו הזוהרות.
בואי, הוא אומר לי, ואראה לך מה זה רגש.
והוא לא מנשק אותי, לא סוחף אותי בזרועותיו. רק משכיב אותי על
הדשא ואומר, "תעצמי עיניים".
אז עצמתי.
לרגע חשבתי שהוא צחק עליי והלך, ואז זה בא. מגע חם על היד...
פתאום אני רועדת. למה אני רועדת??
הוא משחק לי בין האצבעות, עובר על כל קפל, נקודה, מקום כואב.
לפתע הכל מתגלה, כואב וחם לי. אני חשופה.
ולרגע הכל נעלם, ולרגע אני פועמת וגופי רועד כולו מהתחושה
שעכשיו אני מרגישה שהוא קצת שלי. אפילו לשנייה.
וזה באמת היה כל כך לא צפוי.
מהקצה הקטן של האצבע שלו בא חום כזה אדיר, שהעביר מן גל עצום
בידי ובגוף שלי.
אני שוכבת שם והוא לא מעליי, שוכבת שם והוא לא בתוכי, שוכבת שם
והוא לא בפי, בי. אבל בכל זאת הוא בנפש שלי.
עיניי עצומות ובי רק ההרגשה. אצבעו שעליי, על כפי, זרועי,
מטיילת. גיטרה שקטה מפלחת את השקט.
אבל אסור לי, אסור לי. חוקים אמורים להשבר, אז בעצם מותר.
אח"כ הוא כבר יישכח את הכל וילך אליה, ולאחרות.
נשימתי כבדה, לב פועם חזק...
לראשונה מוחי ריק. כבר לא חושבת על כלום ורק ידו משתלטת עליי.
הוא לא מנסה אפילו לשבור את מחסומי החברה, לא נוגע איפה שאסור.
ובכל זאת עושה מה שבא לו.
מדי פעם אני פותחת את העיניים והוא בדיוק סוגר אותן כדי שלא
אראה שהוא מסתכל עליי וכיף לי לראות שעל פניו גם הוא מרגיש את
החום הזה.
וסוף סוף הצלחתי לתפוס את העיניים שלו. אנחנו מביטים. רואה את
כל הקוים של הכחול ירוק חום סגול שחור... מבריק. יפה.
אנחנו סנטימטר אחד מהשניה ואני יכולה לחוש בהבל פיו... ועדיין
משמעת עצמית כה גדולה, לא נוגע.
וכשאצבעו נוגעת - לא נוגעת בזרועי, אני מצטמררת. והוא רק נושם,
רק נושם.
אבל באותו הזמן לא חשבתי על כלום. כל המחשבות האלה צפות במוחי
רק עכשיו, כשאני נזכרת.
נגיעה קטנה של אצבע מאחורי האוזן, התקף. נשימתי נעתקת לרגע
כשהוא נוגע בעצב, בשתי משמעויותיו. לוקחת נשימה קצרה, קצובה,
מהירה.
זה לא היה רגע רומנטי. כמובן שלא. רק מגרה, מדהים. וחושיי כבר
כהים ועיניי עצומות.
וכשהוא כבר עייף, הוא מחבק אותי.
והאנרגייה המפחידה שהוא טען בי ממשיכה להתקיים אפילו בלי שהוא
ינסה.
אני מסתכלת לתקרה ולא מחייכת. עצובה. חושבת על מה שעתיד לקרות
עכשיו.
... אז זאת לא אנרגייה שהוא נתן לי. את העצב נתן לי ואת
האנרגיה לקח לו.
בשביל מה צריך להיות כזה אגואיסט? הוא לא.
וככה, שעה, אולי חצי, אנו שוכבים מחובקים. אך מרוחקים.
בעיניי נפשותינו מחוברות, אך גופינו מנסים שלא להגזים, פן
נתחרט.
דמעה יורדת במורד פניי ואני עוד בוהה בתקרה ומחשבות של
אופוריה, של צמרור תחושה רגש עז נתינה לקיחה שאיפה איחוד פירוד
נשמה... נתונות בי.
"אולי תפסיקי לחשוב כל כך הרבה?" הוא מפציר אחרי שהביט בי דקה
והבין שאני עצובה. ולא הבין.
"אני לא יכולה". אמרתי לו והפניתי את ראשי הצידה. רק שלא יראה
אותי... רק שלא יצליח להציץ למעמקי נפשי... אני חסומה.
ויודעת שלעולם לא יהיה שלי, למרות האירוטיקה, למרות אותו רגע
של נפשותינו שכעת יותר שלמות. ואולי יותר ריקות?
אבל בטוח תוהות, ומחפשות תשובה. ואין לי תשובה.