תמיד כשאני נרדמת לידך, או שסתם אתה בא לי בחלום, בדמות אלוהים
או מלאך לבן, שקוף ורך שיודע להקרין לי אהבה, אני חולמת חלומות
מגעילים, מגעילים, על שתן וצואה שיוצאים ממני בבת אחת על כל
העולם. כולם למטה נרטבים והכל הופך מצחין, גלים גלים של סרחון
עולים ומגיעים אפילו אליי, שאני הכי למעלה שאני יכולה.
אתה לידי, עומד מול האגם הירוק, עם החיוך והגומה והמבט השובב,
נותן לי נשיקה בלחי ומתחיל לרוץ למעלה. אני מתיישבת, אני מבינה
שזה יקח זמן, ואתה אוהב שיש לך קהל.
אתה מגיע למעלה, מסניף את האוויר בתחושת נצחון מתוקה, וקופץ
למטה בידיים פסוקות ואמות מורמות אל על, כדי שכולם יבינו שהם
על הזין שלך. רק חבל שאף פעם לא שמת לב שרק אני למטה, מסתכלת
בעיניים מלאות ריר והערצה, מתפללת שתיפול בין זרועותיי ואשאב
ממך כל מה שנותר.
האגם בולע אותך כמו מפלצת ענקית, ואני תמיד בטוחה שהפעם לא
תעלה אליי בחזרה. אבל אתה תמיד חוזר.
"עכשיו תורך", אתה אומר ואז אני נרדמת שוב, בתוך אותו חלום,
ורצה למעלה כדי שאוכל לקפוץ. אבל אני לא מצליחה, זה מפחיד
אותי, ואני מרגישה שאני מתרוקנת לאט לאט. אני פורשת ידיים כמו
ציפור פצועה ואתה מוחא לי כפיים כדי שלא אפחד.
אני חייבת להשתין, זה בא לי כאן פתאום, ומחיאות הכפיים שלך
מזכירות לי טיפות גדולות שנופלות אחת אחרי השניה לתוך האסלה של
העולם, לתוך האגם.

אני מתעוררת, חלולה, אין לי אויר לנשימה.
אתה יושב לידי מוקף בשתן וצואה, מצייר לי רכבות עם כנפיים
שמאחרות את הטיסה, "ברח לך מתוך שינה".
אני כל כך רוצה לבכות, אבל לא מצליחה.