אמיר פקח עין, פיהק קלות וקם.
עוד יום חדש, ישן. אוף. חשב אמיר והלך "לרחוץ" את פניו במים
המלוכלכים.
הזקנקן כרגיל מגרד... "שיער מעצבן!" צעק אמיר לחלל הדירה
החשוכה, ופתח חלון. בחוץ יש אור כבר שעות. מכוניות צופרות
ואנשים מדברים.
הוא לוקח סיגרייה ומגחך קלות. לא יודע למה.
מדליק את הרדיו, שיר של פינק פלויד בגלגל"צ. לוקח את הגיטרה
ותוך שנייה מוצא את התוים. נמאס לו והוא שוב מניח אותה במקדש
שלה מצופה המשי, שחס וחלילה לא תפגע.
שם ג'ינס וטי שירט, מדליק עוד סיגרייה ומשתעל.
מסרק את השיער הארוך והחלק ומביט בעצמו במראה, אחרי הרבה זמן
שלא עשה זאת. הוא יושב על הספה. בודק הודעות במזכירה. הוא אף
פעם לא שומע את הטלפון מצלצל כשהוא מתמוטט בדירתו אחרי לילה של
בילויים במועדוני רוק והשתכרויות ומכות.
"הגעתם לאמיר ברנסון, אני לא פה אז תשאירו הודעה. ביי". הוא
שומע את עצמו במזכירה שלו, וקולה של שירה ברקע, צוחקת וממלמלת
לו מה לומר בהודעה הקולית.
הוא מזיל דמעה.
"יש לך, 4, הודעות חדשות". אומרת המזכירה.
ביפ
"אממ... אמיר. זה אבא של שירה. יש היום אזכרה בשלוש. טוב מה
אני מתקשר, אתה בטוח תזכור לבוא. אל תעשה שטויות טוב? תתקשר
אליי יש לך את המספר. ביי."
אמיר לא מחייך. רק מדליק עוד סיגריית מרלבורו.
ביפ
"ברנסון, זה שמוליק מהאולפן. לא סיימת את ההקלטות ויש לנו דד
ליין. אם לא תבוא היום בשלוש, אין תקליט! אין חוזה! אין כלום!!
שכחת שאני יכול לפרק אותך?? יא מטומטם! מסומם אחד... תבוא
מייד. מייד, אתה שומע אותי? הגיטריסטים של היום..." (ניתוק
חזק)
עוד סיגרייה. חלל הדירה מתמלא עשן לאט לאט.
ביפ
"אמירי זאת אמא שלך, כבר שכחת אותי? במכל מקרה מתוק, אם לא
שכחת... היום יש לאחותך שני יום הולדת, ואנחנו חוגגים אצלה
בבית בשלוש. חמוד, אל תעשן לפני שאתה בא. אל תהיה מסטול ליד
הילד, כמה פעמים אמרתי לך... למה אתה כזה לא יוצלח? תהיה עורך
דין כמו דורי! טוב, למה אני טורחת... להתראות".
המוח של אמיר עדיין מרגיש ריק. אפילו לא עצוב לו. רק בודד.
ביפ
"אלוהים אדירים! אמיר תקשיב לזה: (קירוב שפורפרת למכשיר רדיו)
והרי הכותרות ועיקרן תחילה. פיגוע בהרצליה. בפיגוע 84 נפגעים,
ביניהם 36 ילדים ובני נוער. הפיגוע ארע ליד מרכז הקניות
והמשרדים "שער העיר 1", בו התקיימה באותו הזמן חגיגת סיום
החופש הגדול ובה השתתפו מאות, אם לא אלפי בני נוער, ילדים
ומבוגרים. (החלשה והרחקת הטלפון) אמיר!! זה ליד הבית שלך! למה
אתה לא עונה לי?! זה תומר! בחייך תענה... אנאערף, תענה!! דיק
בלאק אם קרה לך משהו... אמיר... לא... אמיר! אני בדרך אליך. אם
אתה שומע את זה תתקשר אליי מיד ואל תשכח את ההופעה בשלוש, ואם
לא, אלוהים אדירים אם לא."
אמיר אפילו לא חשב להחזיר לתומר צלצול.
"יש, הודעה ישנה אחת". אומרת המזכירה. אמיר לא זוכר שהוא שמר
איזושהיא הודעה. הוא מאפר על הרצפה.
ביפ
אמירוש... שירה. מותק, למה אתה אף פעם לא בבית? תמיד באולפן,
הא? חמוד שלי, רק רציתי לומר לך מזל טוב לרגל יום השנה לקשר
שלנו. תבוא אליי בשלוש, טוב? אני מתגעגעת. (דפיקה בדלת) מישהו
בדלת. לא אכפת לך לחכות נכון? חה חה, אני במשיבון. תחכה בכל
זאת. לא סיימתי איתך! (צעדים מתרחקים של עקבים) כן, מי זה?
(פתיחת דלת) אהההה!!! לא!!! (בום של אקדח)."
עיניו של אמיר נפוחות. הסיגרייה כבר נגמרה בינתיים.
החדר, באורו העמום, לא הזיז לו. גם לא העשן. הוא קם, זרק את
המשיבון לרצפה וזה התנפץ.
הוא לא חייך. לא היה עצוב. לא היה בודד, לא שמח, לא כלום. על
פניו לא הייתה הבעה בכלל. נכנס למקלחת.

שנה לאחר מכן, היתה שוב אזכרה. באותו יום, בשעה שלוש. התכנסו
שם כולם: אמא של אמיר, אבא של שירה, שמוליק, תומר.
רק שזאת לא היתה אזכרה למותה של שירה, אהובתו של אמיר, אלא
שלו.