שקיעה מעל רכס חלוקים. השמש צבעה את השמים בגוונים של אדום
כתום שחור. על קו הרכס נעה לאיטה שיירה של עננים, שוליהם
מקושטים בסינר אדום כתום. הרוח החלה נושבת קלות, מביאה עמה
הקלה קרירה, הציפורים מתכנסות במעופן אל העצים והגגות, קולות
רחוקים של מלמולי חיים הגיעו מן הישוב הקרוב.

שלוש שנים חיכתה לו כל יום שישי, שיחזור מלימודיו באוניברסיטה
הרחוקה. שלוש שנים שהסתיימו לפני חודש, כל יום שישי היה יום חג
קטן בו חוללו יחד במחול פרטי לשנים, כל מוצאי שבת נפרדו בכמיהה
ליד תחנת האוטובוס.
אהבו יחד את שירי בראסאנס ובוב מארלי, יחד טיילו אל הגבעות
הקרובות בחורף בעת  פריחה, ולואדיות המסוככים בקיץ, יחד טפחו
את העציצים ליד חדרם הקט, אהבה לנשום את ריחו, אהב לטמון פניו
בשערה.
הימים היו טובים אליהם. הלילות נוסכים אהבה.
בערבים, לבדה הייתה מציירת את הנופים המשותפים ואת הרהורי לבה.
היה שולח לה מדי יום שיר או סיפור, רק בשבילה.

לפני חודש חזר, סיים לימודיו. ידה לא צלחה עוד לשום תמונה. בוב
מארלי נעשה מר לה, ובראסאנס משעמם. "אני נחנקת," אמרה - "תן לי
קצת מרחב לנשימה". האהבה החמיצה, ימים התלבטה, לילות בהתה
בבעתה בתקרה שמעל מיטתם, חשה גל גדול ועצום ממנה המאיים
להטביעה.
יצאו לטייל בבוקר לגב קטן קריר ומוצל, תינו אהבה לזכר אהבתם
הראשונה. הנשיקות היו חמות,  הנגיעות רכות, אך הלב קר, והדמעות
בקצה העין. המשיכו לגבעת הפסל הצופה על נחל צין. שם אמרה לו
מילות פרידה. הדמעות איימו להציף את עיניה, לבה רותחת ליבה.
ישבה דוממת מביטה אל חלל הנחל, מתכנסת לתוכה בחיבוק עצמי מפאת
הקור או המילים הכבדות שהתערבבו בשקיעה.
שכב שרוע לידה, עיניו עצומות, לא משתאות לשקיעת החמה, לא רוצות
לראות את חלל מבטה.

השמש שקעה, הותירה אחריה זיכרון של אור.