זהו שכתוב של יצירה מהדפיוצר הישן שלי. לראות עיניי - שיפרתי,
ולא הרסתי.
ובעצם, זו עוד הייתה התקופה שכתבתי סיפורים. איני יודע.

זה לא יכול להמשך כך. פשוט בלתי אפשרי שאנשים ימשיכו להתעלם
ממני.
אז בסדר, אני לא האדם שתמיד בצד, לא מתעלמים ממני באופן
טוטאלי... אך עדיין, משהו חסר.
ואפילו אם יותר מפעמיים בשבוע שומע אני את המשפט "אדון זוהר
פרובולוניי, האם הוד מלכותך מרגיש בטובו היום?", ממכרי הוותיק
אופיר ברקמן, עדיין אני מרגיש שמתעלמים ממני.
ואפילו אם אני נוטה להיות במרכז האירועים, הבן שכולם שואלים
לשלומו, האח שמסבירים פנים לעברו, עדיין אני מרגיש שמתעלמים
ממני.
הנסיבות שגויות!

אולי, בתחילה, רציתי להיבלע באופן חלקי בצללים. אולי אמנם
רציתי אז שלא יסתובבו סביבי, שלא יכירו אותי האמיתי.
אך כעת, בחיי הבוגרים, זה חסר. חסר פקטור היחס, היחס האמיתי
אלי עצמי. לא אל התארים המפוקפקים שלי.
ואני, מה אני?
אני מהות הלא כלום. אדם כה ריקני ועם זאת כה מלא. מלא בשטויות,
יגידו אחדים. מלא בפילוסופיות בגרוש, יטענו אחרים. אך לא אחד
יגיד - מלא.

ורוצה אני לדעת - מה עוללתי? לעולם, לאנשים, שמגיע לי יחס
שכזה.
ומה עוללתי לי עצמי? אולי לכן מגיע לי היחס
המחפיר-אך-תקני-להפליא הזה.
ואולי לא מגיע לי? אולי מגיע לי, לקבל את הדברים שלא מגיעים
לי.
אך מדוע פועל הדבר בכיוון אחד בלבד?
למה איני מקבל את הדברים הטובים שאינם מגיעים לי, אך אני מקבל
שפע מאלה הרעים?

אני מקבל בעיקר את רחמי הבריות. רחמים על נפשי המעונה
והמעוותת, שהייתה מקור ללעג בעיני רבים כל כך.
מדוע זכיתי לנפש כזאת? נפש חולה, פגומה, מוטלת מום? למה לא
קיבלתי נפש בריאה, רגילה, ממוצעת! שלא זקוקה לרחמים מאולצים
ופרוטקציות שנועדו רק לפגוע באחרים?...
איני חפץ עוד ברחמים, או באפליות, ביחס מיוחד או בהנחות-קדם.
לא עוד יחס להתנהגותי חסרת התקנה, לאי השפיות המתישה שלי. אני
מבקש את היחס אל עצמי.
אלי, רק אלי. פעם אחת, יחס רק אלי.
לא עוד יחס אל המסכה המקוללת שכיסתה אותי זמן רב כל כך, מסכת
תעודות שחרור ותוויות שעל בקבוקוני תרופות כתומים - הו, תעודות
רבות כל כך ותוויות רבות כל כך... איני יכול לספרם גם אילו
רציתי. ואיני רוצה.

ואז מה, אם עלי לקחת גלולה כזאת על בשעה זו על מנת שלא תהיה לי
אפיזודה מסוג זה?
האם זה אומר, ואם כן, אחדל מלהתלונן - האם זה אומר, שנשללות
ממני הזכויות לחיות בתור אדם ולא בתור חולה? פציינט? מר מורביד
ביפולאר?
האם עלי לקבל בהכנעה את מחמאות השווא המורעפות עלי מרגשי אשם
שעל פני השטח, ואת הפרוטקציות שהושמו להן להזיק לאחרים ללא
מחשבה פעוטה עלי?
האם זה אומר, שעלי להתנהג לפי התדמית הארורה שנדבקה אלי
מצעירותי של "חולה נפש משוחרר"?
האם אני עדיין מסוכן לעצמי, ולבריות?
האם זה כך?


אני עומד לצאת, מחזיק בכיסי את תיק התרופות הקטן, למקרה שאבחין
במשהו... לא תקין... בדרכי אל ביתו של ברקמן הארור.
ברקמן הארור... גם ברחמיו אינני רוצה! זה שלפני שנים, עשרים או
שלושים, בצעירותנו, נאמר לו שיקבל כסף אם ישמור שלא אפגע
בעצמי, שלא אשרוף את הבית, לא אומר שעליו להישאר איתי כל חיי.
ואם זה כך, וזה כך - והוא פועל מתוך רחמים ומתוך בצע בלבד,
מדוע לי חבר שכזה? מדוע לי חבר שחושב עלי כאויביי - אלא שיודע
את וודאות מחשבותיו, היות והוא מכיר אותי טוב מכולם.
הנה אני נכנס למונית, מכיוון שנאסר עלי לנהוג... ואני אומר
לנהג את כתובתו של ברקמן. ועכשיו הוא מתחיל לנסוע.
מבטי משוטט לעבר החלון, משתובב החוצה, חולף על פני חתולים
מתועבים, ראשים ראשי-אדם, ובני אדם מתועבים אף יותר, ראשיהם
כרותים מעליהם. אני מתחיל לחפש את ליתיום הסולפט היקר לי מכל,
והנה אני רואה כי התוויות לבנות הן, נקיות ממילים ומסימנים.
אני מרגיש את האוויר משתפשף בריאותיי, בקנה הנשימה שלי, באף
שלי, ורואה את דמי זורם בעורקיי בזרמים שחורים ומפותלים
כברקיי-שחור, עגלי זיעה כשורטים וחורקים שבילים בפניי ומחשבה
קדחתנית מרחפת במוחי: "מדוע דווקא עכשיו? מדוע דווקא אני?".
והנה מופיעות המילים על התוויות, והשבילים שנסללו על פני
מתקלפים מהם ונושרים אל הרצפה לרגליי באחת, ואני סמוך ובטוח
שההתקף חלף והצרה מאחוריי, אך כשעיניי מלטפות שוב ברגיעה את
החלון - אותם חתולים בעלי פני-אדם, ואותם אנשים כרותי ראש,
מביטים כולם אלי - בעיניהם הקודחות ובורידיהם הקרועים - נועצים
בי מבט זעם מכלה.
אני מוצא את הכדור הנכון, ולוקח אותו, מרגיש את הטעם המוכר
מכווץ את גרוני באיום להקיא. באיטיות ממכרת אני מרגיש את גופי
נרפה. האוויר מפסיק להיות כה מחוספס, הדם חוזר לגוונו האדמדם
והמוכר, וראשי מתרוקן ממחשבות לחלוטין... הכול מתחיל להתייצב
ולתפוס צורה שלווה, נעימה, לא ריאלית ובעיקר - ריקנית.
"חזרתי לשגרה", נאנח שריד מחשבה בנבכי מוחי, אלא שמילים אלה
נופצו במחשבותיי על ידי חריקת גלגלים. איני מספיק להבין מה
קורה, לפני שאני שומע בום חזק מקדמת המכונית ומרגיש חום פתאומי
מאיים להתיך אותי.
אני רואה את הנהג קופץ החוצה. אש פורצת לפתע, אני בוהה בה ללא
ניע, מהופנט. אני שומע מסביבי צרחות וזעקות, ורווח לגלות כי
אנחנו מול ביתו של ברקמן הארור. אני עוד מביט באש, מהופנט,
מואר עד סנוור. ואז אני שומע בום נוסף, חזק בהרבה. רגע לפני
שאני מאבד את ההכרה, אני מרגיש את רעד הבס של הפיצוץ מכה בחזי
וקורע אותי דרך גב המכונית. אני עוד מספיק להרגיש את הכביש
הלוהט מוטח בעוצמה בעורפי.

אני שומע דיבורים נמהרים מסביבי, אך איני רואה כלום. חשכה
שחורה מקיפה אותי. עיניי עצומות, אני מבין, ושניות לאחר מכן
אני פוקח אותן ורואה את ברקמן הגוחן מעלי מתייצב לדמות אחידה
ומוכרת.
"פרובולוניי!", הוא צווח, לקח לו שעות!
"ברקמן," אני אומר בקול תקיף אך שומע לחישה חלושה: "מה קרה?"
אני מבין לפתע שהצפצוף החזק שבאוזניי אינו אלא סירנה של מה
שאני מזהה כאמבולנס.
אני רואה מזווית עיני שני אנשים לבושיי אפודות הנושאים עמם
אלונקה באים לכיווני בריצה. אני מרגיש את הרעידות העדינות
בכביש כתוצאה מריצתם.
הם מרימים אותי בהילוך איטי, ואני נוכח כי מעין מתקן פלסטיק
כרוך סביב צווארי. הם מכניסים אותי אל האמבולנס ואחד מהם
מתיישב מעל לראשי, מתעסק בדברים שמעבר לטווח ראייתי.
אני מתחיל לגחך, גיחוך קטן שהופך לצחקוק, כל גיחוך מעורר כאב
חד בחזי. האדם שישב מעל לראשי גוחן מעלי: "מה מצחיק?", הוא
שואל בקול עדין.
"למה דווקא אני?", אני אומר, בחוסר אונים ילדותי שלא חשבתי מזה
זמן רב.
האיש באפודה נעצב. חיוכו הרחב נמוג בהדרגתיות, "כי זה רצון
האל", אני שומע את המילים נפלטות מפיו באיטיות מחרידה,
משחיתה.
אני שומע את עצמי פורץ בצחוק, מנסה נואשות לכבוש את צחוקי
המכאיב לי כל כך, "רצון האל," אני אומר ומרצין.
האיש באפודה מחייך אלי שוב ומתרחק, עובר לשבת ליד הנהג.
כשהעולם מסביבי מתערבב ומתעמעם אני מספיק לשמוע אותו מספר
בשמחה על נישואיו הטריים, ואני מתחיל לצחוק שוב...
רצון האל...