נפשי יוצאת אל המרחב
אל הנוף שכה אהבתי
אל השקט
אל רשרוש העלים
אל ציוץ הצפורים.
לשבת שעונה על גזעו של אלון עתיק
להקשיב לדממה מסביב
לשמוע את קול הפעמונים
מן הכנסיות הרחוקות שעל ההר
אבל
אני פה -
ידי טמונות בכאב השגרה
קוביות קוביות של מטלות
הרובצות עלי
חונקות ומעיקות.
ונפשי נודדת
אל ההרים
אל הים
אל נופים עתיקים
אל ערים קסומות
ואליך.
אתה, שאספת אותי
אל בין זרועותיך
אז,
באותו היום
בו באתי ודמעות בעיני
ואמרתי: עייפתי.
וכך, כשזרועותיך עוטפות אותי
ופיך סמוך לאזני
ואתה שר לי שיר ילדים,
עלה בי חיוך מבין דמעות הלב
ושוב זרחה השמש
ושוב חזר האור
ובדרכי הביתה
אל כל המוכר
והאהוב,
אך המייגע,
עצרתי שם
בין ההרים
בצילו של אלון עתיק
והקשבתי
ושמעתי
את רשרוש העלים
ואת ציוץ הצפורים
ואת הדממה
ואת קול הפעמונים
מן הכנסיות הרחוקות שעל ההר. |
