שוב עוד בוקר שלא רוצה בו לקום.
שוב בוקר שקם בו לעולם קר ומנוכר.
אותה שגרה משעממת שחוזרת על עצמה.
אותו חום שלא מקבל מאף אחת.

וחוזר רק לאותו בוקר מקסים,
כשקמתי וראיתי אותה בחדר השני.
בקושי ישנה, ורק קמה.
אבל רק הידיעה שיש שם מישהי שאכפת לה ממני על הבוקר, היתה
משמחת. ועכשיו אני מחכה שוב לבוקר מקסים אחד, שארצה גם באמת
לקום. שלא ארצה שוב לא לקום לאותו בוקר, שבמקום 30 דקות אקום
תוך דקה, ואגיד תודה לשעון שצלצל. נמאס לי כבר לקום לבית ריק,
לקום לאותו עולם שלא יודע להעניק חום ואהבה, ורק על כסף הוא
חושב. מחר בבוקר שוב אצטרך לקום לאותה שגרה מייאשת של קריאת
עיתון, אכילת קורנפלקס, והליכה לבי"ס שלא אומר לי כלום.
אומרים לי שעם שכל כמו שלי יכול לצאת ממני משהו טוב, אבל מה
עוזר השכל כשהלב לא מתפקד ומרגיש מנוכר? מה עוזר השכל כשלא
רוצים להשתמש בו, כשאין רצון אפילו לקום בבוקר. אולי הגיע הזמן
שאנשים יבינו שיש משהו יותר חשוב מכסף, לימודים וציונים. הוא
נקרא לב, הוא נמצא בכולנו. הוא דורש חום ואהבה כמעט תמידיים,
וכול אחד מאתנו, גם אם יכחיש כלפי חוץ, בסתר ליבו יסכים עם זה.