אתמול בערב אני הולכת לי ברחובות העיר העמוסה
והרועשת, מתבוננת בחלונות הראווה, אומרת שלום
לכמה אנשים מוכרים, ומנסה להבין לאן כולם הולכים.
האמת, לא רצית לרדת בתחנת אוטובוס שרחוקה מהיעד שלי,
אבל הקו הספציפי שעליתי עליו הוביל רק עד לשם.
כשהולכים ברחוב לא תמיד יש נתיב פתוח, נכון?
אתם מכירים את זה, נגיד אתה הולך, ומישהו בא בדיוק,
אבל בדיוק מולך. מישהו הרי חייב לזוז או ימינה או שמאלה,
ואז מתחילים לרקוד באמצע הרחוב.
אז אתמול בערב כשהלכתי לי ברחוב, לבושה במדי זית
ושקית ורודה ביד, כן, כן ורודה. לפתע מרחוק אני רואה גבר
בערך בשנות ה-30 לחייו, נע במהירות אם יורשה לי לציין, בדיוק
לנתיב ההליכה שלי. הוא היה נראה מוזר, לא מטופח ומלוכלך.
הוא האזין לדיסקמן ומילמל לעצמו. כאשר הגענו לאותה נקודה
הוא זז טיפה ימינה, העיף לי את השקית הורודה על הרצפה וזרק
לעברי: "מה צה"ל צריך אותן עם כל הורוד הזה?"
ואני עמדתי שם ולא ידעתי איך לאכול את האשמה הנוראית
הזאת. הרגשתי כ"כ כלום, אפס מוחלט, כאילו שנתיים
מהחיים שלי, ואף אחד לא באמת מעריך את זה...
ההרגשה הזועתית הזאת ליוותה אותי במשך כל שאר אותו יום.
אני עדין חושבת לעצמי...
האם צה"ל באמת צריך אותנו עם כל הורוד הזה? ובאמת שאני
לא אוהבת ורוד, אני בכלל אוהבת סגול. מה אני אשמה בכל הניצול
הלא נכון של צה"ל במשאבי אנוש?
אני... אני בסה"כ התגייסתי ! |