זואי לורן / מגיפה נפלאה |
הדרך שבה רוטטת הנשמה, רוטטת,
ולא עוזבת. מגדלים של כאב
מתהווים על הלב השחור, האין סופי.
צל שכיסה מהסכנות, וניצוץ סופי,
מתהווים לבריאה רעה, טראגית.
השפל, שם מתקיימת הגאונות,
שם, בערפל... הלהבה מתקיימת,
מכלה אותי, מושכת אותי.
הסוף קרב ואני כמהה אליו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|