דמדומי הלילה מעלים בי מחשבות מהפנטות,
מחשבות מעונות, שרוקדות לאור הירח.
הם תופסות אותי באישוני ומצמידות אותם לחושך
ומוחי כה קודר, וכה לא בטוח.

אני הוא כזאב אשר צד את קורבנותיו בלילה,
רק שתאוות הדמים לא גועשת בתוכי,
אלא תאוות התנודה בחושי מהדהדת.
צועד אני, לפי רצון קצוות הזרמים,
זז אני כקצב האדמה, וכואב ביחד עם התעוורת.

אני יושב ונח עם בוא השמש,
כנגדה נופלים הכוכבים ושוקטים הזאבים,
מהרהר אני בצדי הדרך, ובמשעול הבודדים.
ולבסוף אני מבין, שהיינו לפני יום חדש.