בגיל 30 קיבלתי את החיים שלי במתנה. מייד כשהגעתי הביתה ראיתי
את הקופסה הגדולה מחכה על מפתן הדלת. הייתה זו קופסה צהובה
קשורה בסרט אדום בוהק. "ממש כמו קופסאות ההפתעה בדרדסים",
גיחכתי לעצמי בעודי מתקרב אליה. אלא שזו לא הייתה הפעם הראשונה
שהחיים שלי המתינו לי בפתח הבית. בדיוק לפני שנה המתינה לי
אריזה דומה על שטיח הכניסה, וכך גם לפני שנתיים.

למעשה, התחלתי לקבל את האריזות האלו בגיל 18. בפעם הראשונה
אפילו פתחתי את האריזה, רק כדי לגלות בפנים אלבום תמונות עב
כרס. על הקופסה לא הייתה רשומה כתובת השולח. למען האמת, לא היה
כתוב עליה כלום מלבד הכתובת שלי שהתנוססה באותיות קידוש לבנה
אדומות על הדופן. הייתי עוד נער, והתרגשתי מההפתעה. שלפתי את
האלבום מבין פיסות הקלקר שהיו מפוזרות בקופסה והסתכלתי על
הכריכה ששמי היה עליה באותיות מוזהבות. פתחתי את העמוד הראשון,
ושם הופיעה תמונה של אמא שלי בחדר הלידה. "ההתחלה", חייכתי
לעצמי, והמשכתי לדפדף. הדפים באלבום היו מאוד דקים ובהערכה גסה
שיערתי שהוא ודאי מכיל אלפי תמונות. בכל דף שהפכתי נגלה אליי
רגע אחר, נקודת ציון נוספת של חיי. הנה הופיעו אחד אחר השני
יומי הראשון בגן הילדים, הסרט הראשון שראיתי והפעם הראשונה
שהתאהבתי. הנשיקה הראשונה שלי הופיעה כמה עשרות עמודים מאוחר
יותר. כך דפדפתי מספר שעות, ואפילו לא הגעתי למחצית האלבום
כשנתקלתי בדף ריק. גיל 18 היה הכיתוב בראש העמוד. גם העמודים
אחריו היו ריקים באופן לגמרי לא מפתיע. ארזתי חזרה את החבילה
ושמתי אותה בארון החדר שלי, ולמעשה שכחתי ממנה למשך שנה שלמה,
עד שהגיעה חבילה נוספת ובה אלבום נוסף. לאחר עיון קצר בשנה
שחלפה, האלבום החדש מצא את מקומו מעל האלבום הראשון, שם יועד
לצבור אבק במשך השנים הבאות. את החבילות שקיבלתי מאז גיל 24,
הגיל בו עזבתי את בית הוריי, אפילו לא ראיתי. אמא שלי אמנם
ביקשה ממני שאקח את מצבור האבק ממנה, אך אני מעולם לא מצאתי
פנאי או חשק לעשות זאת. לפני חצי שנה, ההורים שלי עברו דירה
ובמסגרת המעבר קיבלתי את ערימת אלבומי יום ההולדת שלי, שמצאה
מקום מנוחת עולמים בארון חדר העבודה.

לא הייתה בי שום כוונה לפתוח גם את החבילה ה-13 במספר, הרי
בפנים חיכה לי אותו אלבום עבה, המכיל את רסיסי חיי מודפסים על
נייר כרומו בוהק. לא הייתי במצב רוח רומנטי, והחלטתי לדחות
למועד אחר את ההתרפקות על העבר. אבל לגורל הייתה תוכנית אחרת
עבורי, ובדיוק כאשר טיפסתי למדף העליון של הארון על מנת לשים
את האלבום החדש בראש הערימה, הטלפון צלצל מעברו השני של החדר.
הסטתי את המבט בפתאומיות לכיוון הצלצול. היה זה רגע קצר, אך
מספיק כדי לערער את שיווי המשקל שלי, והתרסקתי על רצפת החדר.

כשפתחתי את עיניי בקושי הצלחתי להבין היכן אני נמצא. החשיכה
הספיקה לרדת בזמן שהייתי מעולף ועכשיו החדר היה שרוי בעלטה,
מלבד זרזיף של תאורת רחוב שחדר מבעד לווילונות. העברתי את היד
בשיער, מנסה לאמוד את הנזק שנגרם לראשי כתוצאה מהנפילה. נראה
שהיה לי מזל ושרדתי את ההתרסקות ללא חבלה משמעותית פרט למעין
דבשת מיניאטורית שצמחה לי מאחור. כשהדלקתי את האור מייד הבחנתי
באלבום שהיה פרוש על הרצפה. הנפילה גררה בעקבותיי את האלבום
מראש הערימה, והביאה לכך שמתנת יום ההולדת שלי המוזרה שלי מצאה
עצמה מוטלת במרכז החדר, ומתוכה הביטה אליי התמונה של שירי.
הייתה זו תמונה נהדרת שלה, מחייכת חיוך רחב המכיל שיניים
צחורות, והזכר היחיד לנוכחותי היה כפות ידיי האוחזות את
מותניה. פתאום עלה בי הצורך לעלעל מעט באלבום. היה זה מוזר,
הרי בארון היו מונחים אלבומים נוספים שמעולם לא הזדמן לי לפתוח
ולחקור. הרגשתי כיצד העור שלי מתחיל להתמלא בליטות, והנה עוד
רגע ואני מתחיל לגעגע. הזיכרונות התחילו לחזור אליי עם כל
תמונה נוספת של שירי ושלי, ותחושת צינה התפשטה בגופי. שכחתי עד
כמה היא חסרה לי. אגם דמעות נקווה בעיניי בדיוק כשהגעתי לעמוד
שהכיל את התמונות מהפרידה שלנו. היא התאהבה במישהו אחר, היא לא
התכוונה שזה יקרה, "זה פשוט קרה". מייד אחרי התמונה של פניה
מלאות המבוכה, הייתה תמונה של הלב השבור שלי. חשבתי שבזמן שעבר
מאז, הספקתי להתגבר על הרגשות שלי אליה או לכל הפחות להדחיק
אותם בהצלחה, אבל כעת הזיכרונות שטפו את פניי. המשכתי לדפדף
באלבום, וחלק גדול מהתמונות שהופיעו בעמודים הבאים היו שחורות,
ופה ושם הופיעה איזו תמונה של דייט כושל, מסיבה מוצלחת, והרבה
תמונות של עבודה קשה, הדרך בה ניסיתי להמשיך הלאה. העברתי מספר
עמודים נוספים עד שהגעתי לתמונה שלי מרים חבילת מתנה העטופה
בסרט אדום, ולגופי היו הבגדים אותם לבשתי בזה הרגע. צמרמורת
אחזה בגופי והבליטות על העור הפכו לגבעות של ממש. האלבום עמד
להסתיים! ספרתי את מספר העמודים הריקים שנותרו בו. כעשרה
עמודים בלבד. איך הספקתי למלא מחצית אלבום במהלך השנים שעברו
מאז גיל 18? הצמרמורת התחלפה ברעד בלתי נשלט. החדר חזר להיות
חשוך. הרמתי את האלבום מהרצפה, מנסה לדלות את שאריות קור הרוח
שעוד נותרו בי, והנחתי אותו במקומו בארון. אסור היה לי להדאיג
את עצמי ביום זה, אחרי הכול החגיגות צפויות להתחיל בקרוב.

עברו שלושה ימים. חגיגות יום ההולדת שלי הסתיימו. זיכרון
האירועים היה עמום ומעורפל בחלקו, אבל הייתה זכורה לי מסיבה
במועדון של אריק, חבר שלי שגם לו מלאו שלושים לא מזמן. הייתי
כה עסוק במהלך הימים האחרונים, עד שעניין האלבום פרח מזיכרוני
לגמרי. עד שביום ראשון, כשחזרתי הביתה מהעבודה, התגנבה לראשי
מחשבה טורדנית. היא הכתה בי בדיוק כשיצאתי מהמכונית, ובעקבותיה
החשתי את צעדיי לעבר הדלת. היד שלי רעדה כשהוצאתי את המפתחות
מהכיס. קשקשתי בצרור מספר פעמים עד שהצלחתי לפתוח את הדלת.
בצעדים מהירים הגעתי לארון חדר העבודה ושלפתי את האלבום מקצה
ערימת האלבומים, שם שכב במהלך הימים האחרונים. חששותיי התאמתו.
שלושת הימים האחרונים היו עמוסי חוויות, ואף על פי שלא זכרתי
את כל מה שאירע, הכול היה מתועד בתמונות באלבום שלי. מספר
עמודים היו עמוסים בתמונות חדשות, חלקן מהמסיבה, חלקן מחוף הים
ותמונות נוספות שצולמו בביתי. דפדפתי בדפים הלוך ושוב, מסרב
להאמין שכמות כה רבה של מקום "בוזבזה" על תקופה כל כך קצרה.
נותרו לי בקושי שלושה עמודים עד לסוף האלבום, ואף על פי שלא
ציפיתי לאירועים מיוחדים בימים הקרובים, לא נותר זמן רב עד
שייגמר לי המקום.

האינסטינקט הראשוני שלי צעק שעליי להימנע מחוויות חדשות לפני
שעולה בידי להבין את המצב החדש לאשורו. מסרב לתפוס לגמרי את
משמעות התגלית החדשה, חזרתי לעלעל הלוך ושוב בעמודים שהכילו את
התמונות מהימים האחרונים, משחזר את מהלך 72 השעות שחלפו מאז
שקיבלתי את האלבום המעודכן. בעודי סורק ברפרוף את התמונות,
הבחנתי בדבר מוזר. הייתה זו תמונה שלי שוטף את הפנים במועדון.
התמונה צולמה מזווית, ובפינה שלה ניתן היה לראות זוג מתגפף
באחד מהתאים, אך לא היה זה הפרט שמשך את תשומת לבי. אין שום צל
של ספק, הבחנתי בה בבירור במראה. הייתה זו דמות כהה, ספק של
גבר ספק של אישה, שעמדה בפינת החדר, מחזיקה אל מול פניה חפץ
מרובע. הייתה זו השתקפות במראה ולכן לקח לי מספר שניות לזהות
את החפץ - מצלמה! חזרתי לעמוד הקודם וגם שם נתגלתה אליי
בהשתקפות מחלון המסעדה שם ישבנו כל החבר'ה - דמות הצלם
המסתורית. הדמות הופיעה בתמונות נוספות, ותחושת קור החלה לעלות
מכפות רגליי ולהתפשט לשאר חלקי גופי. סגרתי את האלבום במהירות
והחזרתי אותו למקומו.

הימנעות הפכה להיות דרך חיים עבורי במהלך הימים שבאו לאחר מכן.
התמקדתי בעבודה היומיומית שלי, מסרב לנסות להתפתח לכיוונים
חדשים. הדפתי בעדינות הצעות לבילויים משותפים עם חברים, וגם
מספר ניסיונות שידוך. חיי היו בהקפאה, לפחות עד שאחשוב על
פיתרון למצוקת מקום האחסון באלבום. הצוואר שלי היה כבר תפוס
מהתבוננות תכופה לאחור, בניסיון לגלות אם עוקבים אחריי. מדי
יום בדקתי את חומרת מצבי, ולהפתעתי גיליתי שאף על פי שלא אירע
שום דבר מעניין בחיי, נוספו בכל יום מספר תמונות לאלבום. לאחר
שבועיים של סגפנות וצמצום איטי של כמות המקומות הריקים באלבום
עד שנותר עמוד אחד בלבד, הגעתי למסקנה שדרוש פיתרון אחר. חייבת
להיות דרך שבאמצעותה אוכל להשיג אלבום נוסף כדי להכיל את
התמונות של אבני הדרך שעוד נותרו בשביל שבו אני צועד כעת. היה
זה רעיון פשוט לכאורה, אך למעשה לא היה לי ולו קצה חוט שיוליך
אותי לעבר מימושו, אולי פרט לדמות המסתורין שנשקפה אליי
מהתמונות. איך אני אמור להתחקות אחר עקבותיה...? "הרי זה
ברור", גיחכתי. אם אכן מדובר במי שאחראי לעדכון האלבום, כמובן
שעליו לעקוב אחריי. עליי למצוא דרך לחייב אותו להתמודד עמי
פנים מול פנים. מחשבות רבות החלו להכות ברקותיי, מתנדנדות מצד
לצד בראשי, אבל בכל התמונות שרצו בעיני רוחי, לא הצלחתי לחשוב
על דרך שבה אוכל לבצע מארב לצלם הצללים. ניסיתי לישון מעט,
בתקווה שמחשבותיי התבהרו, אך לאחר התהפכות חוזרת ונשנית במיטה
שארכה כשעה אך נמשכה כנצח, ויתרתי על הרעיון. "אולי קצת
אלכוהול ישרה עליי רוח חדשה", הרהרתי, וניגשתי למטבח לבדוק אם
נשארה טיפת אלכוהול לרפואה. במהלך ימי ההוללות שקדמו לתקופת
ההתנזרות שלי, חבריי ואני הספקנו לחסל את מלאי המשקאות שהיה
בביתי, ומאז לא ממש דאגתי לחידוש האספקה. בזווית עיני איתרתי
בקבוק יין שעמד בפינה של השיש. כשהתקרבתי, התאכזבתי לגלות כי
מזלי לא שפר עליי, וגם בקבוק זה לא חמק ממסע השתייה שערכנו
לכבוד יום הולדתי.

החלטתי לגשת לפאב השכונתי כדי לטשטש את הכרתי עם מעט בירה.
מכיוון שרציתי להיות מודע לזמן שנשאר לי, ארזתי בתיק את
האלבום, כאילו היה שעון חול מרובע שהמקומות הריקים מתמונות
משמשים כגרגירים הסופרים את רגעיי לאחור. האלבום, יש לציין,
היה עבה אמנם, אך לא במידה שהיית יכול לצפות לאור כמות התמונות
שהכיל. הוא גם שקל פחות ממה שהיית מצפה שחייך ישקלו. העמסתי על
כתפי את התיק ויצאתי לכיוון הבר. "הפעם אינני פרנואידי, מישהו
אכן עוקב אחריי", רטנתי בחיוך, כאילו הרגשתי את עדשת המצלמה
מלווה את צעדיי במורד הרחוב. טיפה נפלה על פניי. טיפה נוספת
ואחריה זרזיף דקיק. בקושי הגעתי לקרן הרחוב והטפטוף הקל החל
להתגבר לכדי גשם של ממש. הגברתי את קצב צעדיי, בתקווה שאשאר
יבש ולו חלקית עד שאגיע לפאב. הצווארון של מעילי היה משוך כלפי
מעלה, מנסה להדוף את המתקפה הרטובה על פניי. הסתערתי קדימה,
בכוונה לחצות את הכביש. המכה הייתה עוצמתית, ואני הוטחתי ארצה
בחוזקה על האספלט הרטוב. בתחילה חשבתי שהיה זה ברק שהאיר את
הרחוב באור לבן ובוהק, אך שום רעם לא נשמע בעקבותיו. אדון
מפוחד הציץ מהמכונית, מגמגם מילים של התנצלות. אמנם הייתה זו
מכה חזקה, אך נראה היה שכל איבריי שלמים והנפילה לא גרמה לשבר
בעצמותיי. נהג הרכב עזר לי להתרומם מעט, והבזק אור חזר והציף
את הסמטה. הלם הפגיעה הראשוני קצת התפוגג ומוחי החל לשעוט
קדימה כמו קטר. עיניי סרקו את פינות הרחוב בחיפוש אחריו, מנסות
לאתר ניע כלשהו בין הצללים, ושם הוא היה, מתחת לאחד הבניינים
מעבר לכביש - מתעד הביוגרפיה המצולמת שלי. ניערתי מעליי את
הנהג המתנצל, הרמתי את התיק עם האלבום והתחלתי לפסוע לכיוון
הצלם. בראותו אותי עושה זאת, כאילו להרגיז, שלח לעברי הבזק אור
נוסף, מסמר נוסף שננעץ בארון שנשאתי על כתפי. עברו מספר שניות
עד שאישוניי התרחבו מחדש והצלחתי להבחין בצללית מתרחקת. התחלתי
לרוץ אחריו, זיכרון הנפילה עדיין מהדהד בשריריי.

הפער בינינו הצטמצם בהדרגה, ונוכחתי לדעת שצלם הצללים אכן היה
חמקמק, אך בעל צעדים קטנים. המשכתי לרוץ אחריו לאורך מספר
בלוקים והרגשתי את דפיקות לבי מאותתות לי להאט. הצלם המסתורי
החל אף הוא להאט. עקבתי אחריו למשך כחצי שעה, עד שעצר מונית
בפינת אחד הרחובות. מיהרתי גם אני לעצור מונית, וכמו בסרט
פעולה הוליוודי טיפוסי ביקשתי מהנהג לעקוב אחרי המונית
שלפנינו. לקח לו מספר שניות להתגבר על הצחוק המתגלגל שפרץ מפיו
ולהבין שאני מתכוון לכך ברצינות. נסענו בעקבות המונית למשך חצי
שעה נוספת, שומרים על מרחק סביר על מנת לא לעורר חשד. לבסוף
המונית נעצרה, ודמות קטנה וכהה יצאה מהדלת האחורית. מיהרתי
בעקבותיו, לא שוכח להשאיר טיפ נדיב לנהג בדרכי החוצה. הדמות
נעלמה בכניסה לבניין ישן. החשתי צעדיי, מנסה לצמצם את המרחק
בינו לביני. היה זה בניין משרדים די מיושן, והכניסה אליו הייתה
מוארת באור חלש מאוד, כזה שבקושי גילה את גרם המדרגות שנמתח
מהפינה השמאלית של הלובי. טיפסתי במעלה המדרגות ובעודי מתקדם
יכולתי לשמוע את הנשימות של הצלם מבעד לקול תיפוף צעדיו. הוא
הפסיק לטפס, ושמעתי את דלת חדר המדרגות נפתחת בקול חריקה.
הספקתי להגיע אליה ממש לפני שנסגרה. פתחתי אותה לרווחה ומצאתי
עצמי עומד בפתח של אולם גדול. בכניסה ניצב דלפק עץ מאורך
והאולם עצמו חולק לשורות שורות של מדפים רחבים וביניהם שולחנות
כתיבה רחבים, מוארים על ידי מנורות קריאה ירוקות מלבניות.
ניגשתי לדלפק ובדרכי סקרתי במבט את האולם, מנסה לתור אחר הצלם,
אך לא היה לו זכר. סביב חלק מהשולחנות היו ישובים אנשים
בגילאים שונים, מול כל אחד מהם מונח אלבום עב כרס שדמה באופן
מופלא לזה שהיה מונח בתיק שלי. חלק מהאנשים נראו משועשעים מאוד
בעודם מדפדפים באלבומם, חלקם מיררו בבכי, ואילו אחרים פשוט בהו
בדפים בעודם מעבירים עמוד בחוסר חשק.

מעבר לדלפק חיכתה גברת זקנה, עיניה מביטות מבעד למשקפיים עבות
ושרשרת מתכת הנמתחת מהמשקפיים לצווארה.
"הגיע הזמן", צקצקה בלשונה. "אבל מדוע לא פשוט שלחת אלינו את
הבקשה לכרך נוסף?" שאלה בהרימה גבה, והצביעה על התיק שנשאתי.
שלפתי מתוכו את האלבום, מנסה לתהות לגבי כוונתה.
"נראה שאינך מבין במה דברים אמורים", צקצקה בשנית, "מתי בפעם
האחרונה בחנת את האלבום מתחילתו ועד סופו?" המשיכה. ללא תגובה
לקנטרנות מצדה, פתחתי את האלבום. אכן מעולם לא סקרתי את האלבום
האחרון מההתחלה... "אולי תרצה לעיין בו בצד", ספק הציעה ספק
דרשה ממני הגברת. ניגשתי לאחד השולחנות, הדלקתי את המנורה
הירוקה והתיישבתי אל מול האלבום שלי. פתחתי את העמוד הראשון,
ושם, תחובה בתוך הכריכה, ישבה פיסת קרטון אדומה. שלפתי אותה
מהכריכה והתבוננתי בה אל מול האור החמים שהפיצה מנורת הקריאה.
"כרך א' הנמצא ברשותך עומד להסתיים", היה כתוב באותיות גדולות,
"אם ברצונך לקבל את כרך ב', נא מלא את פרטיך בכרטיס זה ושלשל
אותו לתיבת הדואר הקרובה לבית מגוריך."

מאז גיל 18 לא הסתכלתי על האלבום מתחילתו ועד סופו. שוב צפיתי
באמי עומדת מחוץ לבית החולים, מחזיקה אותי, התינוק, בידיה.
המשכתי לדפדף קדימה, סוקר את ההיסטוריה הפרטית שלי. חייכתי
לנוכח רבות מן התמונות, בכיתי למראה חלקן, ואפילו הסמקתי בשל
אחדות. כך המשכתי במשך מספר שעות, בוחן את חיי מההתחלה ועד
ההווה. שוב התעכבתי בעמודי התמונות של שירי ושלי, דמעות חדשות
גדשו את אפי. אחרי שהשתהיתי מספר דקות, בלעתי את רוקי והמשכתי
הלאה בפעם האחרונה. לבסוף הגעתי לעמודים של השבועות האחרונים.
נדהמתי לגלות את כמות התמונות שצולמו במהלכם. היו שם דפים
שלמים של תמונות חסרות תוכן ממשי שתיארו את התקופה בה ניסיתי
למלא את חיי בתוכן מאולץ, ולאחריהם העמודים הנוספים שהכילו את
ניסיונות ההימנעות שלי מחוויות. כעת הרגשתי ממש מטופש.
בשבועיים האחרונים עשיתי מאמצים כדי למנוע מהצלם הביוגראפי שלי
למלא את האלבום בתמונות, בעוד שהפתרון היה מונח כל הזמן הזה
לנגד עיניי.

מילאתי את הפרטים בכרטיס בכתיבה חרישית, משתדל שלא להפר את
הדממה ששררה באולם, דממה שהופרה על ידי קול העברת דפי האלבומים
בלבד. ניגשתי לגברת בדלפק בקבלה ומסרתי לה את הכרטיס. היא נטלה
אותו ונעלמה מאחורי הווילון שהיה משוך מאחוריה. כעבור דקה חזרה
ובידה אלבום נוסף. קליק של מצלמה נשמע מאחוריי והתמונה האחרונה
באלבום הישן תפסה את מקומה. הסתובבתי אחורה, אך לא היה שם אף
אחד. "האלבום הזה ישמש אותך עד גיל חמישים", ציינה הספרנית.
"רק אל תשכח לדפדף אחורה מדי פעם, שלא תחמיץ את מועד ההארכה
שלך". הודיתי לה, עדיין מתבייש בטיפשותי, ועזבתי את האולם מבלי
לתפוס את צלם הצללים בסופו של דבר.

יצאתי אל הרחוב, לבי פועם בחוזקה, מנסה לעכל את אשר אירע.
מיהרתי לחזור הביתה. לא ממש שמתי לב לנעשה סביבי, ולכן מייד עם
צאתי התנגשתי בדמות עטופה במעיל. הייתה זו בחורה יפה, שערה
רטוב מהגשם שהוסיף לרדת, ועיניה נוצצות. היא נראתה לי מוכרת
מהעבר, ויכולתי להישבע שהיא הופיעה באחת מהתמונות באלבום הישן.
חייכתי אליה במבוכה. בעודי תוהה אם מדובר בפלשבק אמיתי של
תמונה ישנה או בתעתוע של דמיוני, פניה היפות הוארו על ידי הבזק
אור קצר. חייכתי בשנית. "עכשיו יש לי הרבה מקום פנוי", הרהרתי
והושטתי יד כדי לעזור לה לקום.