זה היה כל כך יפה.
הגשם.
הטיפות שהתהוו על החלונות הגדולים, הפרושים במעלה המדרגות.
יוצרות מפל בלתי נדלה, יפיפייה, שאי אפשר לראות מבעדו אבל אפשר
להסתכל אל תוכו שעות ארוכות.
בהיתי בו למשך כמה שניות ונפעמתי מהיופי הנצור בו, בהן -
בטיפות המים שזולגות על החלון, זולגות בכזו אידיליה ותיאום
בחוסר התיאום שיוצר אי סדר מושלם וכל כך יפה.
בתום המבט הקצר הפניתי את תשומת ליבו אל שלושת האנשים שהיו
לצידי; משועשעים, מתעלמים מהקורה בחוץ, אך מצליחים לגרום לי,
לאדם הדיכאוני שכל אזכור של גשם ישר העלה למוחו הקודר תמונה של
עיניים בוכות עם סכין מגואל בדם ביד, הם הצליחו לגרום לאדם
הזה, לאדם הזה שהוא אני, להסתכל מבעד לחלון, לבהות בכמויות
הגשם, ולראות את היופי, העוצמה, הטבע. טבע שלעולם לא אצליח
לשאוב ממנו את כל תכולתו הרבגונית, הגאוותנית, היפיפייה.
שניים הלכו. אבא הגיע במכונית. התעטפנו במעילים. רכסנו הרוכסן
עד למעלה הצוואר. הוא פתח את מטרייתו המעוצבת למשעי, נכנסנו
תחתיה יחד. התקדמנו מספר צעדים בגשם החזק, שהפך לכמה רגעים
לברד, ושנינו גם הצלחנו לדמיין לרגע פתית שלג נופל על המדרכה
הספוגה מים.
הוא פתח לי את דלת האוטו וחייך, נכנסתי.
נסענו אליו הביתה, בהיתי מבעד זכוכית השמשה הקדמית אל היופי
המשתפך מעברי, הקורא לי, הזועק לי מה גודלו ומה צפון בו, הנחמה
הצפונה בטבע, בכוח.
סובבתי את ראשי אליו לניהול עוד שיחת חולין מעניינת, שיחת
חולין כיפית, מצחיקה, לא טיפשית וחסרת כל תועלת.
התרגלתי לשיחות מתמשכות שכאלו, שיחות שנוצרות רק מחוסר הנוחות
והמבוכה - כי לא נעים לסובב את הראש בחזרה, ולבהות קדימה
מובכים, מחפשים אחר המילים, עוד מילים חסרות משמעות שכל תפקידן
לשבור הדממה. והגרוע מכל הוא שבשתי הסיטואציות - הדממה והמילים
העקרות, בולטת אי הנוחות הנוראית, והרצון העז פשוט להיות לבד,
בלי להיות מאולץ לשיחה או לדממה רועמת.
אבל לא כאן, כאן הייתה שתיקה יפה שהסתיימה במהרה כי לשנינו היה
משהו להגיד, לא דבר שטותי אבל בהחלט דבר שכיף לשמוע, שאין
להרהר בו רבות ואין לו, לזיכרון, לפסול אותו על סף הכניסה אל
תוך מעמקיו.
והשיחה נמשכה וזרמה לה בדיוק כמו הגשם בחוץ שהתמזג עם השמשה
הקדמית בהרמוניה מופלאה. אידיליה שררה. כשהגענו אל ביתו נקטעה
השיחה בלית ברירה. אם היינו ממשיכים לנסוע לעולם, כך, עם הגשם
הנוטף מעלינו, מבוטחני שהשיחה הייתה נעצרת לרגע קל, עוברת
לשתיקה נוחה, שתיקה טובה, מבט, הרהורים, וחזרה לשיחה - עמוקה,
מעניינת, מצחיקה, אידיוטית, כל דבר שהוא נוח, שהוא אמיתי, שהוא
טוב.
הוא ירד ואיחל לילה טוב ואני המשכתי בנסיעה הביתה.
אני, שכשאני פוגשת במשפחתי נמחק לי החיוך כלא היה (לעיתים הוא
חוזר להפציע במחוזות פניי, אך נעלם בן רגע; בניסיון להסתיר
חיוך רגעי של שמחה רגעית שנוצצת לי לרגע בלב), אבל לא עכשיו.
החיוך נשאר ולאט לאט שמתי לב שהוא לא יורד, ואני לא ניסיתי
להוריד אותו בכוח. זה לא שלא הצלחתי, אלא לא רציתי לנסות.
בהיתי, הסתכלתי, התעמקתי, התפעלתי, נפעמתי, התמסרתי, נזכרתי.
נזכרתי ביופי הזה שהייתי מייחסת לו - לטבע, למים, לשמיים.
ביופי הזה שתמיד החדיר בי מטע של אופטימיות. האפקט הזה הפסיק
לפעול עליי לאחרונה.
אבל הפעם לא ניסיתי למצוא את הרע ביופי, את הבכי שבגשם הדמעות,
את חוסר הטעם שביופי הטבע. אמנם נתקלתי בחשיבה אוטומטית על כל
אפשרויות אלו, אך פסלתי אותן על הסף, עם ידיעה שזו בריחה לעולם
הרוע, העצב, הייאוש, בריאה מעולם היופי. הצלחתי לפסול את העולם
האפל הזה, העום בו אני חיה כבר כל כך הרבה זמן.
שוב הוא החדיר בי משהו, הוא הצליח לחדור את החומה שנבנתה סביבי
ולגרום לי לחייך.
עמוק בפנים. כשהשפתיים הסתדרו בצורת קערה צוחקת ומחויכת.
וזו אני.
זו, אני. ולא אחרת.