Kissing מזכיר לי אותו. למרות שהזיכרון שלי נוראי ואני לא
מצליחה לשרטט לי את הפנים שלו, אני יכולה לשמוע את הקול שלו,
להרגיש את החום שהחיוך שלו מקרין. ולמה kissing? זה לא שהיינו
אי פעם קרובים לפעולה הזאת. רק אצלי בראש. זה השם שלו שכל כך
דומה למילה הזו.
אני נכבית באותה מהירות שאני נדלקת. אבל אצלו... פשוט לא
נכבתי. לא הצלחתי לעבור הלאה, להתפכח. הוא לא אכזב אותי, אף
משפט, אף תגובה לא הצליחו להרוס לי את הפנטזיה שבניתי. הוא
ריתק אותי, הפך למחשבה העיקרית שלי.
לפני שבוע היה לי יומולדת 20. הרגשתי שאני חייבת להגיד לו איך
אני מרגישה ולו רק בגלל שזה הכי לא מתאים לי. רציתי לשנות
משהו, להתבגר. אז אמרתי לו, שנייה לפני שהוא יצא לי מהחיים
לנצח. והוא חייך והיה נבוך... ולמרות שהוא בסופו של דבר דחה
אותי, הוא עשה את זה כל כך יפה ועדין, שבכלל לא הרגשתי דחייה.
וזה לא כאב כמו שחשבתי. הייתי בטוחה שכשחלום מתנפץ, זה הרבה
יותר כואב.
אני חושבת שהיינו יכולים להיות טובים ביחד, שהיינו יכולים
להתגבר על המכשולים ולהתקדם הלאה.
כשהוא הלך הרגשתי שנגמר משהו ענק, איזה פרק בחיים שלי שהיה
מבולגן ושבלבל וסחרר אותי לגמרי. גם הרגשתי ריקנות, קצת, אבל
בסך הכל אני חושבת שזה לטובה. התבגרתי, אני יודעת. אני אשכרה
מרגישה שונה... ואולי זה משמיים, שפגשתי אותו, שהוא שינה אותי
ככה.
אז למרות שהוא לא יודע, אני שולחת לו את כל האור וההצלחה, ואני
מקווה שדרכינו יפגשו שוב ואז אולי יהיה טוב יותר.