הערת הסופר - שוב הסתבכתי עם סיפור ארוך, עלילה שאני לא בטוח
איך להמשיך, וחוסר ידע בשביל להמשיך את הסיפור. אז לא לשכוח,
זה רק פרגמנט, וכמו "תלמדו לשחות" אולי יום אחד בעתיד זה יהיה
סיפור מלא.

שוטר גבוה נכנס דרך הדלת לחדר החקירות. הוא נראה מאוד סמכותי
במדי המשטרה הכחולים שלו. את כובע המשטרה הוא מוריד וחושף צלקת
על לחיו הימנית. הוא מניח אותו ביחד עם קלסרים וכל מיני טפסים
על השולחן במרכז החדר ומתיישב.

"שלום מר טקהשי. אני רב פקד יסוטוקו", פותח השוטר בקול תוקפני
וקר. כמטר מצידו השני של השולחן יושב אקירו טקהשי בדריכות,
משתדל לא לזוז יותר מדי. עיניו שחורות. ראשו צר. שיערו שחור
קצר וקיפודי, למרות שלא נהג להשתמש בשום מוצרי שיער. לבוש
בחליפה כחולה עם עניבה שחורה, אחת מחליפות העבודה שלו. רב פקד
יסוטוקו שולף טופס ועט מהערימה המסודרת שמונחת על השולחן
ומתחיל לרשום.

"שם מלא ?"
"אקירו טקהשי", הוא עונה בקולו החלק.
"מספר זהות ?"
"238593040"
"דבר בקול רם!"
"238593040!"
"תאריך לידה ?"
"14.5.72"
"מצב משפחתי ?"
"נשוי."
"שם האישה ?"
"סייקה מורקמי."
"כתובת ?"
"רחוב איקדה 48, טוקיו."
"טלפון ?"
"711, 842, 8005"
רב פקד יסוטוקו חותם ומסובב את הטופס במאה שמונים מעלות.
"תחתום פה בבקשה", הוא מצביע על פינה בטופס. טקהשי מוציא עט
מכיס חולצתו,  חותם, וחוזר בחזרה לשבת.

"ובכן, מר טקהשי, אנו חוקרים את התאבדותו של קנטרו נוזאווה.
ברצוננו לשאול אותך כמה שאלות."
טקהשי מסתכל על הרצפה כשרב פקד יסוטוקו מסתכל עליו.
"כמה זמן הכרת את מר נוזאווה ?"
טקהשי תמיד לקח את הזמן שלו כשענה על שאלות.
"מר טקהשי, כמה זמן הכרת את מר נוזאווה ?" חוזר רב פקד יסוטוקו
על השאלה.
"ככמה חודשים. מאז שהתחיל לעבוד בתעשיות נגמצ'י."  
"איך הכרת אותו ?"
"הוא הוצב בתא הסמוך אלי במחלקת הנדסת אלקטרוניקה."
"איך היית מגדיר את אישיותו של קנטרו נוזאווה ?"
"אאאהההה... הוא היה חברותי, מצחיק, עם זאת מלומד ואינטליגנטי.
מכובד מאוד במשרד."
"היית נפגש איתו גם אחרי העבודה ?"
"לא."
"לא עד שהצטרפת ל'קרפה דיאם' ?"
עיניו של טקהשי מתרחבות. הם יודעים על 'קרפה דיאם'. השוטר שם
לב לתגובתו ורושם לעצמו כמה דברים.
"מר טקהשי, מה אתה יודע על מועדון 'קרפה דיאם' ?"
אקירו טקהשי לא יכול יותר להחזיק את זה בפנים. הוא לוקח נשימה
עמוקה ומתוודה בפני השוטר.

השעון המעורר ליד המיטה של אקירו החל לצפצף. אקירו הקיץ משנתו,
כיבה אותו והתיישב במיטתו משפשף את עיניו. הוא הוריד מעליו
פיג'מה מלאה בפיקצ'ו קטנים ונכנס לשירותים להתרוקן. לאחר מכן
התקלח והתגלח, פעולות שלא לקחו לו יותר מעשר דקות. הוא יצא
ומשך מהארון קולב עם חליפה נקייה מגוהצת בצבע כחול כהה עם
חולצת כפתורים לבנה ועניבה שחורה חלקה. השילוב הסטנדרטי. הוא
התלבש בשקט והלך למטבח.

העיתון היומי חיכה לו מאחורי הדלת. הטוסט קפץ והקומקום רתח.
אקירו התיישב לאכול והתעדכן בחדשות היומיות. אישתו שהתעוררה אף
היא לעבודתה נכנסה למטבח בחלוק לבן.

"בוקר טוב אקירו."
"בוקר טוב סייקה."

היא מזגה לעצמה תה והתיישבה. ככה הם היו אוכלים ארוחת בוקר,
בשקט המעיק שלהם. כשאקירו סיים את ארוחת הבוקר, קם על רגליו.

"להתראות סייקה."
אקירו סגר את הדלת מאחוריו בדיוק לפני שהספיק לשמוע אותה אומרת
"להתראות" בקולה השקט.

ברכבת התחתית שררה ההמולה של היום יום. אלפי סלרי-מן לבושים
בחליפות כמעט זהות לזאת של אקירו עמדו לצד תלמידים חייכניים
לבושים במדי בית ספר. חלק ניכר מהסלרי-מן נעצו מבטים חרמנים
בקטינות, וחלק עוד יותר קטן בקטינים.

הרכבת הגיעה לאחר כחמש דקות והיתה עמוסה עד אפס מקום בעוד
תלמידים וסלרי-מן. כמו כולם אקירו היה חייב לעלות על הרכבת
בשביל להגיע לעבודה בזמן ולכן נדחס בקרון שנעצר לפניו. דלתות
הקרון לא הצליחו להיסגר. אחד מהסדרנים בא ודחף את כולם פנימה.
הדלתות נסגרו והרכבת יצאה לכיוון לב ליבה של טוקיו.

אקירו התעורר כחצי דקה לפני התחנה שלו. הרכבת נעצרה והוא פילס
את דרכו החוצה זורם עם נהר החליפות. למזלו, התחנה היתה ממוקמת
ממש מתחת לגורד השחקים של תאגיד האלקטרוניקה "תעשיות נגמצ'י",
שם עבד למחייתו. בכניסה העביר את כרטיס העובד שלו וקיבל אור
ירוק לעבור דרך הדלת המסתובבת. לאחר מכן עלה במעלית אקספרס
צפופה לקומה ה36, שם העביר שוב את כרטיסו בשביל להתחיל את שעון
העבודה. את הז'קט תלה ביחד עם עשרות ז'קטים נוספים במתלה
הקומתי, והתיישב בעמדתו הקטנה והאפורה.

באותו היום, כשאקירו התיישב וניגש למקלדת, צפצף הפלאפון שלו.
הגיע אי-מייל חדש. האי-מייל היה ללא תוכן, אך צורפה אליו תמונה
שחורה במרכזה היה רשום בפונט אדום מהודר "קרפה דיאם" עם ציור
של יוליוס קיסר משני צידי הביטוי. וזה הכל. אקירו הרים את
ראשו, והספיק לראות בדיוק את שיערו של קנטרו נעלם מאחורי
המחיצה שהפרידה ביניהם.

"קנטרו!" קרא אקירו, מתגלגל על כיסאו.
"בוקר טוב אקירו טקהשי. איך אני יכול לעזור לך היום ?" קנטרו
המחויך היה הבן אדם הכי פחות רישמי שאקירו הכיר. לא היו לו
יותר מדי מחויבות, והוא היה מצחיק וידידותי. המראה שלו שידר את
אופיו הקליל.

"מה פשר הדבר הזה ?" שאל אקירו והציג לקנטרו את מסך הפלאפון.
"זה ? תן לי לראות." קנטרו עשה הצגה כאילו הוא בוחן בקפדנות את
ההודעה מכל מיני זוויות משונות.
"אה סו!" הכריז קנטרו, "זאת הזמנה אקסקלוסיבית ממני אלייך,
למועדון 'קרפה דיאם' - חייה את הרגע."
"חייה את הרגע ?"
"חייה את הרגע."
"מה זה מועדון חייה את הרגע ?" תהה אקירו.
"זאת הפתעה. היום אחרי העבודה יש פגישה, תבוא איתי."
"אבל קנטרו..."
"חייה את הרגע, ובוא איתי למועדון קרפה דיאם."
"הכל בסדר מר נוזאווה ומר טקהשי ?" הפריע לפתע קול מהצד.
"כן בוס", אמר קנטרו, "מר טקהשי עובר איתי על המעגל החדש. תראה
לי את התכניות בבקשה, מר טקהשי."
הבוס המשיך לדרכו, וקנטרו התגלגל בחזרה לתאו. לא עבר הרבה זמן
עד שהודעה נוספת מצאה את דרכה לפלאפון של אקירו.
"אל תשכח - היום בתשע אחרי העבודה."

שעונו של אקירו השמיע צפצוף כפול ועבר להציג את הספרה תשע
בליווי שני אפסים. הוא היה שקוע בעומקו של פרויקט חדש ולא שם
לב בכלל עד שקנטרו בא אליו וזרק לו את הז'קט שלו.
"זזים".

המועדון היה באחד מגורדי השחקים האחרים בג'ונגל האורבאני, מרחק
הליכה מתעשיות נגמצ'י. הכניסה היתה ריקה מאדם. אקירו וקנטרו
נכנסו למעלית, ולחצו על כפתור מספר 69. אקירו הסתכל עליו כמו
מישהו ששמע בדיחה גרועה.

"מה ? אתה יודע כמה קשה להשיג את קומה מספר 69 ?"
שניהם צחקו. המעלית הגיעה לקומה, השמיעה "טינננגגג" קולני,
ונפתחה מול דלת ברזל חלודה.
"אתה בטוח שזה המקום ?" שאל אקירו.
"כן, תסמוך עלי." ענה קנטרו ודפק על הדלת שלוש פעמים.

חריץ קטן בחלק העליון של הדלת נפתח ודרכו נתגלו עיניים צרות.
"ערב טוב רבותי. אפשר לראות הזמנה בבקשה ?" שאל אותם השומר
מאחורי הדלת.
קנטרו הציג את מסך הפלאפון שלו עם תמונת המועדון מול החריץ
ביחד עם אלפיים יין שהשומר לקח.

החריץ נסגר, והדלת נפתחה בחריקה. השומר התגלה כסיני משופם רחב
מימדים, טיפוס שלא רצוי להרגיז.
"תהנו רבותי, ואל תשכחו - קרפה דיאם!" הוא אמר וצחק בצחוק
מתגלגל.

הדבר הראשון שאקירו התפעל ממנו היה כמה מסדרון הכניסה לא נראה
שייך לבניין משרדים בלב טוקיו. על הריצפה היה פרוס שטיח אדום
כאשר ציורים מתקופת הרנסנס התנוססו על הקירות השחורים.
"אקירו, ברוך הבא לקרפה דיאם", אמר קנטרו ופתח את שתי דלתות
העץ בסוף המסדרון.

מאחורי הדלתות התגלה אולם גדול שגרם למסדרון להחוויר לעומתו.
האורות היחידים שהאירו את האולם היו אורות הלפידים התלויים על
הקירות, כאילו היה המקום טירה עתיקה באנגליה. לכל אורך האולם
היו שולחנות ארוכים עמוסים בעיקר במשקאות אלכוהוליים אבל גם
במגשי פירות גדולים, מחזה נדיר ביפן. לצידי השולחנות ישבו מאות
גברים ונשים לבושים בחליפות סלרי-מן. בראש השולחן המרכזי עמד
גבר עם שיער ארוך ונאם בקול רם.

"איחרנו", לחש קנטרו, "שב ותקשיב."
קנטרו הוביל את אקירו לשולחן הימני ליד שתי נשים יפניות
מדהימות. קנטרו נישק כל אחת מהן לשלום.
"ג'סיקה, טינה, זה...אריק!"
כל אחת מהן נשקה ברכות על לחיו של אקירו שלא הבין מה קורה.
טינה משכה אותו והושיבה אותו צמוד אליה, רק שאקירו התרחק ממנה
קצת. קנטרו לחש לה משהו. היא צחקקה לה וחזרה להקשיב לנאום
שהצליח לתפוס גם את תשומת ליבו של אקירו.

"או שעובדים 12 שעות ביממה ונהפכים לעוד גוויה נגועת קארישי,
או שמרוב בושת הפיטורין תצטרפו לסטטיסטיקת המתאבדים השנה. האם
זאת היא קריירה בעולם החופשי ? אנשי משפחות - כמה זמן ביליתם
עם הבן או הבת שלכם שבוע שעבר ? האם עשיתם אהבה עם אישתכם או
בעלכן ? וכמה זמן השקעתם בעצמכם ? בתחביבים ? בשינה ? מוסד
העבודה בתרבותנו נהפך לעלוקה שמוצצת לא רק כל צלם אנוש, אלא גם
את חיו של העובד היפני!"

הקהל הפריע ומחה כפיים בהתלהבות בליוויו שריקות. אקירו לא
האמין למשמע אוזניו. כמות הרעש שהקהל עשה היתה פנומנאלית. הוא
היה פעם בהופעה של שלושת הטנורים בה מחאו כפיים בחצי מהרעש
ששמע כרגע. הקהל נרגע בסופו של דבר והנואם המשיך.

"האם שמתם לב לכך שאתם חיים בבועת זמן ? חוזרים על אותו יום
שוב ושוב ? תחשבו על זה. אתם קמים כל יום באותה השעה. אוכלים
את אותה ארוחת בוקר. נוסעים באותה הרכבת לעבודה. עושים את אותה
העבודה. אוכלים את אותה ארוחת הצהריים עם אותם האנשים. כשכל
זאת נגמר שורפים זמן בפעם המי יודע כמה באולמות פאצ'ינקו.
חוזרים הביתה באותה שעה, באותה רכבת. ארוחת ערב בשעה הקבועה.
חצי שעה לראות מנגה או לשחק בנינטנדו. ואז הולכים לישון
כשמגיעה שעת השינה. מישהו מכם זוכר את היום האחרון, כמובן לפני
שהגעתם הנה, היום האחרון שבו לא היה לכם יום שיגרתי ?"

אקירו לא התפרע ביחד עם הקהל, הוא היה יותר מדי שקוע בעצמו
מכדי לשים לב למה שקורה סביבו. הוא לא הצליח להיזכר מתי היתה
הפעם האחרונה שלא היה לו יום שיגרתי.
"אל תדאג, עוד מעט זה יגמר, ואז מתחיל הכיף האמיתי." לחשה
באוזנו טינה. הפעם הנואם פשוט המשיך תוך כדי מחיאות הכפיים.

"האם החיים שאתם חיים היום, הם החיים שאתם רוצים לחיות ? מאז
שאני את ואתה למדנו לדבר, חינכו אותנו לקבל כניעה מוחלטת.
כניעה לחברה התחרותית, לריצה במבוך הגדול של החיים. אז קורעים
את התחת בבית הספר בשביל לקבל תעודה טובה. לומדים קשה
באוניברסיטה בשביל לסיים בהצטיינות. עובדים קשה בשביל לקבל את
הקידום. ועוד קידום, ועוד קידום, איתו מגיע הכסף. ומה אתם
עושים עם כל הכסף הזה ? שורפים אותו על משחקי מחשב ? על
מציאויות אחרות ? חוסכים ? מה המטרה בכל זאת ? החיים שלכם
מתרחשים כאן ועכשיו על כדור הארץ, לא במציאות מדומה. החיים
שלכם עלולים להסתיים מחר בלי הזדמנות למשחק חוזר. אי אפשר לדעת
מה יהיה, ובינתיים אתם חוסכים ובורחים מהמציאות. אל תבכו על
העבר. העבר מת, אי אפשר לשנות אותו. תחשבו על השנייה הזאת! אל
תקשיבו לי, תקשיבו ללב שלכם שבכל פעימה שלו מזכיר לכם שאתם
חיים ונושמים. האם אתם מאושרים ? האם אתם מרוצים מהחיים שאתם
חיים ? האם הספקתם לעשות את אותם הדברים בשבילם אתם חוסכים ?
לא הספקתם ? תעשו עכשיו! לא מחר, לא עוד שעה, עכשיו! בזה הרגע!
תחיו את הרגע! קרפה דיאם!"

"קרפה דיאם!" הגיב הקהל בקול אחד רועם. מיד לאחר מכן נשמעו
כוסות מלאות משקאות אלכוהוליים מתנגשות אחת בשנייה כאשר מוזיקה
אלקטרונית קצבית בקעה מכל כיוון. אקירו אילץ את עצמו לשתות
מכוס שקנטרו העביר לו. הוא לא הצליח להיזכר בכלל בשאיפות שהיו
לו כשהיה יותר צעיר, חוץ מלהגיע לראש הפירמידה. טינה הוציאה
אותו מריכוזו כשפתחה את חגורתו ולאחר מכן את רוכסן מכנסיו.

"מה...מה את עושה ?"
"תירגע 'אריק', אני יודעת שזאת הפעם הראשונה שלך כאן. אל
תתבייש, אני לא אכאיב לך."
"אבל אבל, לא! אני נשוי!" אקירו אמר והראה לה את הטבעת שלו.
טינה חייכה והראתה לו את הטבעת שלה. זה היה יותר ממספיק בשביל
להכניס את אקירו לקריזה. הוא סידר את מכנסיו ומיהר לכיוון
היציאה, נזהר בדרך שלא להפריע לזוגות, שלישיות, ורביעיות
באורגיה הענקית שהתחוללה באולם.

שוב השעון המעורר הארור. אקירו סגר אותו בעצבנות והלך לכיוון
המקלחת עם עין אחת סגורה. בארון חיכתה לו עוד חליפה דומה למדי
לזאת שלבש לפני יום. אקירו התלבש והלך להכין לעצמו ארוחת בוקר.
סייקה נכנסה למטבח כשהמים סיימו לרתוח.

"בוקר טוב אקירו."
"בוקר טוב."
לאחר שתיקה של כמה רגעים, סייקה עזרה אומץ ושאלה את אקירו
בעדינות איפה הוא היה אתמול בלילה. אקירו המשיך לקרוא את
העיתון ברוגע, למרות סלט הרגשות שהשאלה הזאת עוררה. הוא תהה אם
לספר לה את האמת. לא, זה לא עניינה. חוץ מזה לא קרה כלום.
"עבדתי עד מאוחר על הפרויקט." הוא שיקר למרות שאכן נהג פעמים
רבות לחזור הביתה מאוד מאוחר בגלל העבודה. סייקה התיישבה מנגדו
עם כוס תה. אקירו המשיך להסתתר מאחורי העיתון.

כשסיים אקירו את ענייניו, הלך להביא את מזוודתו ללא תועלת, הוא
שכח אותה במועדון. לא נורא, לא היו לו שם דברים חשובים. הוא
סידר את העניבה שלו ופסע לכיוון היציאה.

הרציף בתחנת הרכבת היה מלא כמו תמיד, אבל באותו היום הרגיש
אקירו בצפיפות הזאת כאילו לא היתה מובנת מאליה. הנה הוא, בדיוק
כמו שהנואם האנונימי תיאר, שוב בדרך לעבודה בפעם המי יודע כמה.
התכנון לאותו היום היה אותו תכנון מאובק שאקירו השתמש בו כבר
ככמה שנים. הוא נזכר שמתישהו הוא חשב לצאת לחופשה, אבל לא זכר
בכלל מתי ולמה הוא דחה את המחשבות האלה. בטח היה לחץ בעבודה
להוציא מוצר חדש לייצור, חשב לעצמו.

הרכבת הגיעה ואקירו נדחס בין ההמונים. לא היה לו נוח, הוא
הרגיש כאילו שהאנשים היו קרובים אליו יותר מתמיד ואולי יצליחו
לשמוע, אפילו אם בטעות, את מחשבותיו. אז הוא עמד והתבונן
סביבו. למעט כמה פנקיסטים צבעוניים, כולם נראו בדיוק אותו
הדבר. אקירו תהה מי הם ואיך הם הגיעו לסגנון חיים כזה. הוא רצה
לדבר עם אחד מהם, אך לא היה לו את האומץ לכך.

במשרד הדברים זזו כהרגלם. אקירו תלה את המעיל והתיישב בעמדתו.
המזוודה שלו חיכתה לו מתחת לשולחן. קנטרו ששמע את אקירו מגיע
הלך לעברו וקד לו קידה. אקירו קם כמובן והחזיר קידה לאות כבוד,
וחזר להתיישב.

"עזבת כל כך מהר ששכחת את המזוודה שלך."
אקירו הריץ תוכנה במחשב והתעלם ממנו.
"אקירו, אני מצטער. אולי לא הייתי צריך להביא אותך לשם. רציתי
שתהנה."
קנטרו ירד על ברכיו ושילב את כפות ידיו אחת בשנייה.
"האם אי פעם תסלח לי ?" הוא שאל את אקירו במבט עצוב. אקירו לא
יכל להחזיק את עצמו והתפקע מצחוק ביחד עם קנטרו.
"קום! אתה מביך אותי."
"לא תזיק לך קצת מבוכה." אמר קנטרו כשהתיישב בחזרה על כיסאו.
"לא יזיק לך קצת נימוס." שניהם חייכו.
"נראה שיש לנו על מה לדבר. רוצה להיפגש לסושי אחרי העבודה ?"
"או קיי," הנהן אקירו לחיוב, "אבל לא להרבה זמן."
קנטרו קד קידה נוספת בפני אקירו וחזר לעבוד. למזלם כשהבוס ניגש
לאזור, הם נראו כאילו עבדו מאז שעות הבוקר המוקדמות.

בערב יצאו אקירו וקנטרו לסושי בר במרחק ניכר מתעשיות נגמצ'י,
בשביל לצמצם את האפשרות שמישהו מוכר יהיה שם.
"אני יודע איך אתה מרגיש. מבוהל, מבולבל, מחשבות מטרידות את
מנוחתך." אמר קנטרו לאקירו לאחר שתיקה ארוכה.
"אני זוכר את הפעם הראשונה שהלכתי ל'קרפה דיאם'. הייתי כמוך.
בחור צנוע עם שאיפות להתקדם לקומה העליונה בגורד השחקים." הוא
לגם מכוס הסאקי.
"גם אותי הביא קולגה מהעבודה למועדון. אין ספק שכל הכאוס הפחיד
אותי בפעם הראשונה, אך השתניתי מאוד כל שבוע שבו המועדון נפגש.
אני דווקא נשארתי להשתתף באורגיות כי תמיד היתה לי סטייה חבויה
לנושא. גם לא חיכתה לי אישה בבית. בכל זאת לא יכולתי לתאר
לעצמי שדברים כאלה נעשים אי שם ביפן."
אקירו הנהן.
"אבל האורגיות, עד כמה הן יותר למען התענוג האישי.
האידיאולוגיות והרעיונות עליהם מדברים במועדון הם המהפכה.
חופש, ביטוי עצמי, התנגדות למוסכמות ושינוי הם דברים שלא
מדברים עליהם בגלוי, כמובן בגלל שהם מנוגדים לכל ערך שחונכת
להאמין בו. לשבת עם מאות אנשים ולשמוע דברים כאלה נאמרים בקול
רם אכן גורם לך לחשוב על מיקומך בקוסמוס."
קנטרו אכל כדור אורז ואקירו הצטרף אליו.

"קיום המועדון ומיקומו אינם מפורסמים בשום מקום. הם נשלחים
באופן סלקטיבי ביותר על ידי חבריו."
"למה החלטת להביא אותי ?"
מבט של תמיהה עלה על פניו של קנטרו.
"אני לא בטוח. אולי הברק הדהוי בעיניך. מאוד חלש, אך בוהק
מספיק בשביל לראות שלא נאבדת במעמקי המבוך."

"האם המשכת ללכת למועדון ?"
"כן. הייתי שם כמה פעמים נוספות."
"ומר נוזאווה ?"
"כן."

אקירו מרגיש מעין הקלה על עומס ליבו. הוא בוחן אם אמר לשוטר
משהו שלא היה צריך, אך נראה שהכל כשורה. הוא מספר את האמת.

"יש לי נתונים חריגים למדי לגבי מר נוזאווה. לפני תעשיות
נגמצ'י, מר נוזאווה עבד בארבעה מקומות עבודה שונים. האם ידוע
לך מדוע ?"
"כן. בקרפה דיאם לא האמינו בעבודה אחת לחיים. חברי המועדון
נהגו להתפטר פעם בכמה שנים."
"להתפטר ? " מתפלא השוטר. אומנם החרקירי כמעט ועבר מיפן, אך
התאבדות בעקבות פיטורים מהעבודה היינו מנהג מאוד נפוץ.
"כיצד התאפשר דבר זה ? מעסיקים לעולם לא מקבלים מפוטרים
לעבודה."
"כמה מנהלים בכירים ביותר היו חברים במועדון. הם האמינו
בעקרונותיו וקיבלו חברי מועדון לעבודה ללא כל קושי."
"האם ידועים לך שמותיהם ?"
"ג'ון, ארתור, פרנק." השוטר מכווץ את פרצופו.
"אמריקאים ? אנגלים ?"
"לא. אף אחד לא השתמש בשמו האמיתי בקרפה דיאם. לכולם היו
כינויים מערביים."
"אני מניח שגם אינך יודע את שמותיהם האמיתיים של חברים אחרים
במועדון מלבד מר נוזאווה ?"
אקירו מהנהן לשלילה ורב פקד יסוטוקו עובר לעמוד הבא בבלוק
הדפים שלו.

"אמרת לי שלא היתה לקנטרו נוזאווה בעיה עם העבודות השונות. האם
הוא לקח סיפוק מלהיות חבר במועדון ?"
"כן."
"האם לפי דעתך מר נוזאווה היה מסופק מחיו ?"
"כן."
"מתי היתה הפעם האחרונה שראית את מר נוזאווה ?"
"לפני שבוע במועדון."
"הוא לקח סמים ?"
"לא."
"האם ידועה לך סיבה, אפילו הכי קטנה, שגרמה להתאבדותו ?" אומר
יסוטוקו, מסתכל לאקירו בעיניים.
"אני לא יודע." יסוטוקו ממשיך להסתכל על אקירו עוד כמה שניות,
וחוזר לסכם את החקירה.
"תודה רבה על זמנך מר טקהשי. נודיע לך לגבי התקדמות בחקירה.
אתה חופשי ללכת."
אקירו קם, קד לרב פקד, ויוצא לדרכו.

בוקר אחד לאחר חודש וחצי מאז הצטרף לקרפה דיאם, עמד אקירו
ברכבת כאשר מחשבותיו התרוצצו. לא היה כל ספק שהוא השתנה בשש
פגישות המועדון שעבר. הוא הרגיש מאושר כמו עבד ששוחרר משלשלאות
שהחזיקו אותו כבול למיליוני העבדים האחרים. למרות זאת הוא נאלץ
להעמיד פנים כאילו שלא זאת היה המצב ולהמשיך בחיי השגרה
המדכאים, חברי מועדון צעירים לא הורשו להחליף עבודות או לברוח
מהמדינה על מנת לא להעלות את חשדותיהם של השלטונות.

לא רק שאקירו שיחרר את עצמו מבחינה נפשית, אלא גם מבחינה
מינית. הוא השתתף באורגיות לאחר שכנועים כבדים של קנטרו
וגירויים מנשי המועדון. הוא לא ראה בהם שום דבר מעבר לסיפוקו
של חשק טבעי -  לא היה בכך אהבה או רגשות אחרים, רק הרצון
להגשים פנטזיות מיניות בגלוי ללא כל חשש או חרטה.

אחד העקרונות הכי קשים לרכישה מהמועדון היה הפמיניזם. רק לקראת
סוף אותה חצי שנה החל אקירו להבין איך מרגישה אישה יפנית
ממוצעת. דבר זה התבטא גם דרך נאומים שונים, וגם דרך שיחות עם
חברות המועדון שהיו ישירות ואגרסיביות למדי, שינוי מרענן
מיפניות טיפוסיות שהיו מופנמות ושקטות.

אקירו שם לב לפתע לזוג תלמידים צעיר שנראה שונה מכל הפרצופים
האנונימיים שנדחסו בקרון. הם החזיקו ידיים צמוד אחד לשנייה.
זיכרונות של סייקה מימים עברו הציפו אותו. פעם היתה ביניהם
אהבה, או לפחות מה שהם חשבו היתה אהבה שהתדרדרה במדרון לאחר
החתונה, כשגילה אקירו שסייקה לא תוכל להביא לו ילדים לעולם.
פתאום נפל לו האסימון, והוא הבין איך הוא עצמו היווה מקור
לדיכוי ולהתדרדרות היחסים עם סייקה. הוא וכבוד המשפחה המעוותים
שלו בחברה היפנית הסוטה.

בעבודה אקירו לא הצליח להתרכז, תמונתה של סייקה המסכנה ישבה לו
מול העיניים כל הזמן כשהוא ניסה לחשוב איך יוכל לפצות על כל מה
שעשה.
"תעשו עכשיו! לא מחר, לא עוד שעה, עכשיו! בזה הרגע! תחיו את
הרגע! קרפה דיאם!"

לאחר חצי שעה אקירו עמד מול דלת ביתו. כל מה שעשה זה להגיד
לבוס שלו שהוא לא מרגיש טוב. הבוס שלא מוכן להסתכן בעוד עובד
שיחלה בקראשי, שלח אותו לנוח בבית מיד ונתן לו מספר טלפון של
רופא שעובד עם החברה. אקירו פתח את הדלת ונכנס לביתו. הוא הניח
את המזוודה על הרצפה והסתכל מסביב. לא היה שום זכר לסייקה.
"סייקה! סייקה!" קרא בקול רם ועבר דרך החדרים הצפופים של
הדירה, וכלום, היא לא נמצאת.
"איפה היא יכולה להיות ?" מלמל לעצמו אקירו. לסייקה לא היתה
עבודה. לא היו לה גם יותר מדי חברות אליהם היתה יכולה ללכת.
לקניות היתה הולכת בימים קבועים בשבוע, אך זה לא היה אחד מאותם
הימים. אקירו החליט לחכות לאישתו. הוא הדליק את הטלוויזיה
והתיישב על כורסא מולה.