ארבע וקצת בבוקר. תריסי העיניים ממאנים. שין יקירי, הוא בחדרו
הקטון, נוחר ומחרחר לפרקים, מוחו ריק, שלוו.
למרות שהוא פה אצלי כבר קרוב לשבע שנים, הוא עדיין רחוק, אריה
זקן ושתקן. עיניו טובות ושוקטות - אני מאכילה ומשקה אותו,
רוחצת ומספרת אותו, מלטפת ורכה, והוא אוסף את כל מעשי וקיומי
אליו, כמי שזכאי לה, מפליא לקבל את הכל - מדבש על החביתה ועד
מקל המטאטא על גבו כל אימת שיצאתי מדעתי בלי אזהרה מוקדמת -
אהוב שלי, מייבש הביצות שלי.
בן שישים ושמונה כבר, ערירי מלבדי, ערירית מלבדו. מלכי שלי,
ביום שתוציא הגה אשתגע.
אני קמה, אני חזקה, אני שטן מתורבת ומאיר עיניים. |
