אני עושה כל כך הרבה, ומקבלת כל כך מעט.
אני משתפת כל כך הרבה, ויודעת כל כך מעט.
אני נותנת כל כך הרבה, ונהנית כל כך מעט.

אני רומזת כל כך הרבה, ומבינה כל כך מעט.
אני עסוקה כל כך הרבה, וחיה כל כך מעט.
אני אני כל כך הרבה, ובכל זאת כל כך מעט.

אני שוקעת כל כך הרבה, ונשארת כל כך מעט.
אני טובעת כל כך הרבה, ונושמת כל כך  מעט.
אני תובעת כל כך הרבה.

אני הורסת כל כך הרבה, ומתקנת כל כך מעט.
אני שוברת כל כך הרבה, ומאחה כל כך לאט.
אני מדברת כל כך הרבה, ואומרת כל כך מעט.

אני כל פעם אחרת.

זאת מין תחושה כזאת של ניצול.
אני עושה ומשתפת ונותנת כל כך הרבה,
ובכל זאת זה עוזר לי כל כך מעט.
אני אעשה הכל בשביל אחרים,
ובשבילי כל כך מעט.

אני תובעת מאחרים כל כך הרבה,
אז הם עושים כל כך מעט.
ואז אני שוקעת בתוך עצמי.
ואז אני הורסת את עצמי.
ואני שבורה.

וכבר אין מי שיתקן
וכבר אין מי שיאחה
וכבר אין מי שיגיד לי
שאני אצא מזה.
אין מי שיציל אותי מעצמי.

אז אני עושה את זה לבד.

ואז זאת מין תחושה כזאת...
של ניצול?...