זה לא היה עוד יום רגיל.
היום שבו נתתי לך ללכת. היום שבו החלטתי סופית שכאן זה המקום
להיפרד.
אהובי באותו היום,
כלפי חוץ - כמעט הכל נשאר כשהיה. אותה הריצפה הקרה כתמיד, אותם
הקירות שהצרו עלי, ואותה הבדידות ששמרה לי אמונים. ובכל זאת,
משהו בי כנראה שהשתנה. פתאום משהו הרגיש אחרת.

ממש כאילו שנרדמתי בתוך קרון רכבת מהירה. חיי חלפו להם במהירות
בה חולפות אינספור תחנות מבלי שאדע, מבלי שארגיש, ומבלי שיהיה
לי כלל אכפת. היום ההוא. היה היום בו התעוררתי. הרכבת נעצרה
בתחנה חדשה ולא מוכרת. מבלי אפשרות לסגת חזרה. אחרי כל השעות
המתות שחלפו בלי שוב - לא היתה לי ברירה אלא לרדת. ולהתחיל
לחפש את דרכי כמעט מחדש.
אני רוצה שתדע, למרות שלעולם לא אגיד לך את זה - שבמשך תקופה
ארוכה לא הפסקתי לחלום עליך. יכולתי להרגיש את השפתיים שלך
מנשקות אותי, את היד שלך עוברת בשערי ואת הנשימה החמה שלך על
עורי. הריח שלך ליווה אותי לכל מקום. ולשום מקום.
כל דקה שעברה, של שיר חדש ברדיו וכל פעולה שנעשתה היו חסרי
משמעות עבורי. אם הם לא נועדו להוביל אותי בסופו של דבר חזרה
לזרועותיך.
גם אם לעיתים זה היה אומר לחבק מישהו אחר. וכך,
מבלי להשאיר אפילו זכרון אחד נקי מבכי, התפוגגת לי, מדהים
שלי.
סוף סוף, נתתי לך ללכת, ביום אחד לא רגיל, שנתיים אחרי שאתה
עזבת אותי.