אין לי כח להתמודד עם כל הבעיות
בתוך תוכי נמצאת לה האמת.
יותר מידי מסקנות ותהיות,
חושב על זה והזיכרון כבר מת.
יום וליל משתגע מזה וחושב שהגיעה העת

לצאת, להשתחרר, לשבור את כל המחסומים והחומות.
לשתוק, להתנזר, להסתכל שוב בעיניים אדומות מדמעות
לא יכול יותר להיות כזה.

אז אולי במקום לשתוק נצא מהשבילים
לא לחשוב יותר מדי לפני שמתחילים.
יום יבוא וזה יהיה יותר מסתם מילים,
אולי זה גם יהיה כביצוע מעשים.
ואז נצחק על האתמול, על שהיינו טיפשים,
רואים את הכל וכ"כ רוצים

לצאת, להשתחרר, לשבור את כל המחסומים והחומות.
לשתוק, להתנזר, להסתכל שוב בעיניים אדומות מדמעות
לא יכול יותר להיות כזה.