יותר ויותר אנשים טוענים בזמן האחרון שאני זקוקה לטיפול נפשי
והקטע המפחיד שאני לפעמים מקשיבה וחושבת על העניין ברצינות.
הם טוענים שהאושר שלי נחמד מאוד אבל הוא גובל בטירוף
והגעתי למסקנה עצובה.
אנשים בעולם הזה כבר בקושי מסוגלים לראות דברים טובים מסביבם.
הם מתלוננים ומקטרים ובוכים במקום לנצל את הזמן שלהם ואת כול
מה שניתן להם.
אם הם יתפוצצו חס וחלילה בפיגוע אז הם יצטערו למה הם ביזבזו את
הזמן שלהם. אבל עכשיו, זה בסדר לקטר, מחר יהיה בסדר, מחר יהיה
טוב, היום? לא משהו.
ואני משתגעת, אני שונאת את זה, אני משתדלת לראות את חצי הכוס
המלאה בכול דבר אפילו שקשה לפעמים והם קוראים לי מוזרה.
כולם כבר סיגלו לעצמם שגרה של עצב כדי לא להתמודד והם אלה שלא
נורמלים. אז נכון שגם אני מפחדת מכאב ויש דברים שאני לא עושה
מהפחד ליפול.
אבל לשמוח? לצחוק? להשתגע? לרקוד? ממתי זה נהפך להתנהגות
משונה?אני צריכה להיות עם פרצוף מסכן בשביל להיות כמו כולם?
ולמה שאני בוכה כולם אומרים לי לשמוח וכשאני מאושרת כולם
אומרים לי שאני מטורפת וחולת נפש? לא משנה מה ילך במדינה הזו
זה לא סימן שכבר אי אפשר להיות שמח, כי אתם רואים, אתם שומעים,
אתם הולכים ורוקדים, אתם מריחים, אתם טועמים, אתם מרגישים, אתם
חיים! וזה כבר סיבה להיות אופטימיים.
אז נמאס לי. נמאס לי לשמוע כמה שאני מוזרה ומטורפת, ולסבול
מבטים של אנשים שמסתכלים עליי כאילו אני צריכה לשים כותנת לבנה
כזו, לקשור את עצמי ולהיכנס לחדר סגור בלי קשר לעולם שבחוץ.
אני לא מטורפת, אני לא משונה, אני לא חולת נפש, אני שמחה.  אז
תגידו לי..
מי החליט שאדישות ועצב זו פשוט השגרה?
וממתי אושר הוא סימן לטירוף?