דלת. אסור לפתוח. דלת ומאחוריה עולם ומלואו.
פתחתי. מה כבר יכול להיות? העולם הזה כבר מת עכשיו. אני בטוחה
שאתה תסלח לי.
כיסא, שולחן, טלוויזיה של SONY שלא פעלה כבר שלוש שנים.
מעמד של דיסקים מלא וגבוה. על השולחן יש עט. עט פיילוט שחור
ופתוח.
לוח שעם. יש עליו תמונות. שלה, שלי, שלהם, שלנו.
מדפים. עליהם ספרי תיאוריה, ספרים לפסיכומטרי, 100 שנות בדידות
עם סימניה לקראת סוף הספר והרבה אבק. יותר מדי אבק. אבק שמסמל
געגוע, כל גרגיר אבק שנמצא כאן מסמל יום של געגוע, אליך. כבר
שלוש שנים שלא ניקו פה.
מיטה. מצעים כחולים. אני יושבת. עוד ניתן לזהות ריח מוכר, מוכר
אך מעומעם. מהול באבק.
חלון. אמא נכנסת לפתוח אותו לפעמים.
מגירה. מכתבים שלה, קונדומים, ניירת לא חשובה, דואר, סיכומים
באזרחות.
מגירה שנייה. ציורים. בעיקר של נשים ערומות. אומנות.

כל עולמי חרב עליי בלילה ההוא. עכשיו אני בתוך העולם שלך,
בפנים.
הגעגוע ננעץ בי כמו סכין חדה, ועכשיו היא מסתובבת, ואני ממש
משתדלת, שלא לבכות.
אני חושבת עליך המון. מת אחד.
איך היית עושה לי "אווירון" על המיטה הזאת.
איך היינו רבים, איך היית שוכב פה שעות ומדבר בטלפון עם אהבת
חייך, שאיבדה את בתוליה בדיוק כאן, בחדר הזה, על המיטה הזו.
מסתכלת על התקרה שכבר מתחילה להתקלף, הכל פה נראה רקוב
בלעדיך.
לוקחת דיסק, מכניסה למערכת סטיריאו השחורה, בספק אם היא תעבוד.
"מלטף ומשקר" של עברי לידר משנת 97'. תמיד היה לך טעם טוב,
אחי.
אוסף פחיות מהמטוס. אני זוכרת איך התלהבת שהן קטנות. אח גדול
וטיפש שלי.
גיא היה ממש ילד בתמונה הזו על הלוח. כבר יש לו אישה נחמדה
וילדה, הוא קרא לה אופיר. כמה שהוא אהב אותך. אתה זוכר? איך
תמיד היית מספר שגיא הציל אותך מהשטויות שעשיתם. למה הוא לא
הציל אותך גם הפעם?!
אלבום תמונות מהבר מצווה. ילד קטן ויפה עם חיוך של מלאך. איזו
פיצית הייתי שם, אפילו אז הצקת לי. אבל כשהיית לוקח אותי איתך
למכולת היית משוויץ לכולם איזו אחות יפה יש לך. ממזר.
בתוך הארון שמסודר כמו ארון של קצין גרמני יקה במיוחד יש
ג'ינסים, מדים, תחתונים, גרביים וחולצות שהשאלתי ממך. תמיד
כשאמא מקפלת כביסה, אותן היא לא מקפלת. היא זורקת לי אותן על
המיטה. "יש דברים שאני לא יכולה לעמוד בהם", היא אומרת.
אני עייפה וכבר רוצה לישון. אופירי, אתה מסכים לי לישון במיטה
שלך?