קיסינג'ר. kissing a stranger.

קיסינג'ר. כך הייתי מכנה את גופה. לנשק את הגוף שלה היה כמו
לנשק אישה זרה. גופה לא היה זר לי, אלא שנפשה הייתה במקום
אחר.
היא חשקה באינטלקט הבוער שלי והשתוקקה להתמוגג מהלעג המתורבת
בפי לבורגנות השבעה.
בגופה הצעיר הייתה אוצרת לי את הזמן בקפסולה קטנה של שיכחה
מתוקה, ואני מצדי, הייתי משכיח ממנה את חוסר המשמעות של
הקיום.
דו-שיח בין שנינו היה לרוב מונולוג חוצב להבות שלי. היא הייתה
נועצת בי עיניים ספק מעריצות ספק לא מבינות, ואני הייתי ממשיך
לדבר בתוכחה של זעם קדוש, ולעתים אפילו סתם זעם.
במסך של עשן סיגריה היא הייתה מסמאת אותי, ומסתירה את
כוונותיה. ראיתי הכל, אך לא יכולתי לראות את התמונה הגדולה.
ידעתי הרבה, אבל לא הבנתי מדוע היא צריכה אותי בחייה.
קיסינג'ר היה יצירת אומנות שלא רואים אף לא במוזיאון מובחר, עם
זוג שדיים שכמו נולדו להיכמן בכפות ידיי וישבן צחור ודשן שכמה
לליטוף מתמשך.
גוף אנוכי היה קיסינג'ר. רצה מגע, אך לא רצה לתת מגע בחזרה.
הצורך הקמאי שלי לתת הפך את הסימאון שלי לכרוני.
מגע הענק הענקתי, וקצב נשימותיו החטופות של קיסינג'ר היה מואץ
במקביל. אנחות קטנות היו מתלוות לחטף הנשימות עד שקיסינג'ר היה
נרעד ונרגש כמו ברבור שפורש את נוצתיו מלאות הטל לאור השמש.
אם הייתה לקיסינג'ר תכלית בחייו החומריים, התכלית הייתה מסתכמת
בפורקן. ואני חיפשתי את התכלית הנוספת שלו בחיי,
את הערך המוסף שלי בעיניו. את היתרון היחסי שלי על האחרים.
מדוע בחר דווקא בי?
התכלית החמקמקה הזו, חמקה ממני עד עצם היום הזה.

את לילותיי אני מעביר בחוסר שינה כפי שהייתי עושה עם קיסינג'ר.
קשה לי לומר אם עדיף לי כך.
מדי פעם עולה וצף בי געגוע ליישות המושלמת הזו, מין זכרון נחמץ
העורג לאיך שאימצתי אותו לגופי, איך התפעלות עברה אצלי כל עת
שהייתי מחבק אותו. אבל נפשו הייתה במקום אחר,
ואני ביקשתי גם את נפשו.
ביקשתי ולא קיבלתי.