במהלך הקריאה ייתקל הקורא התמים במיני מילים שאינן מופיעות
באבן שושן או בשושן הבירה. נא לנשום עמוק ולבלוע רוק
(וסליחה מראש מאליעזר בן יהודה).



בזמן האחרון התחלתי לחשוב בטיזרים. גם הרפליקות שלי הפכו
לטיזרים.
אני לא אומרת משפט, מינימום שלושה והם תמיד חייבים להיות
מתוחכמים. אם לא עולה לי שום דבר מתוחכם לראש (וזה קורה לי די
הרבה), אני פשוט שותקת, שזה חידוש ואפילו יוזמה מבורכת. כך
לפחות לדעת מכריי הדלים ואחי, שטוען שאני באמת מדברת לפעמים
מעבר למכסה המותרת. אבל מה הוא מבין, הפישר הקטן, שמושפע
עמוקות ממוזיקת טראנס ומאוהב בסאבוופר שלו (הערה לעצמי - לבדוק
מה הכינוי העברי למכונת הרעש הזאת).
אני גם לא נעלבת שאחרי שבוע בבסיס, כשהוא נזכר להתקשר הביתה,
הוא דורש קודם בשלומו של האוטו שלו, אחר כך בשלום הכלב
המשפחתי, לאחר מכן בשלום ההורים וכשאני כבר על סף עילבון
חושים, הוא מסנן בחוסר חשק: "אה, כן, ואצלך הכל בסדר?" ובדיוק
כשאני פוצחת בנאום ה"זהו שלא, כי..." הוא נזכר שיש איזה מנוע
על סטיל שדורש את טיפולו המסור באופן שאינו סובל דיחוי ושהוא
מבטיח כי יקשיב לי דרוכות כשיחזור בסוף השבוע הביתה. אני לכמה
שניות רגועה וזחוחה כשפתאום מבליחה לראשי המחשבה כי יהיה זה
קצת בעייתי עבורו להיות בבית בקרוב לאור העובדה שבתחילת השיחה
ציין במפורש שגם השבת הוא סוגר.
יש לי כל מיני תכניות לכסף שלי ולכן אופציה של פסיכולוג לא
נשמעת ריאלית במיוחד ובהיעדר אח תומך אך בנוכחות שני הורים
שאולי יואילו להקשיב, אולם אני כלל איני בטוחה שאואיל לספר
(ובגלל שנמאס לי ממבטיו ההזויים של הכלב), החלטתי שאולי הגיע
הזמן לצאת מגבולות הבית ולחפש לי אוזן קשבת חינמית במקום אחר.
שקלתי אמנם לפצוח במונולוג נפש באוזניים מקוונות אבל איכשהו
תמיד אני מתגלגלת ל"ג'יי דייט", "קופידון" ואתרי פורנו למיניהם
(על מנת שכשאני כותבת "ליברלית ומשוחררת" יהיו לי קבלות) ועל
כן אני סבורה כי אוזן אמיתית תהיה לי יותר אפקטיבית.
אני נודדת לאיזה ידיד חובב תיאטרון ומשחק באופן ג'נרלי שבונה
על קריירה חלופית בתור חוטב עצים אם משהו בדרך יתפקשש (הערה
לעצמי - לא להתקרב אליו כשיש לו גרזן). אני תופסת אותו במשבר
מס' 3, המזוהה כ"זה שאמא התלהבה ממשה בהר סיני שעשיתי בכיתה ב'
לא מצביע בהכרח על כשרון משחק בעל פוטנציאל למצלצלים". בקיצור,
אני תופסת אותו במצב רע. רע מאוד. מאוד רע!!! כי איך אשפוך
עכשיו תכולתי כשהידיד האגואיסט שלי שקוע ברחמים עצמיים?!
"מה אני אמור לעשות? איזה עץ כבר יש לחטוב בתל אביב?" אני מנסה
לשכנע אותו שזה עניין של זמן ובסוף הוא יצליח (אין סיכוי ללא
יוצלח הזה, אבל אני הרי, נשמה שכמותי...) וממציאה דוגמה על
איזו כתבה שקראתי בעיתון רוסי (וזה אפילו מבלי שאני יודעת
רוסית ורק מתפארת בפני כל רוסי חדש שאני פוגשת ש"דוסבידנייה"
ו"טבוי בוס גולובוי"), בה נכתב על שחקנית שזכתה לתהילה רק בגיל
68 (הערה לעצמי - להביא בלמטה של הסיפור תרגום מרוסית אם כי
קיימת סבירות כי שני הקוראים כבר יתייאשו בדרך). הידיד שלי
משום מה רק מתעל את הבאסה ההתחלתית שלו למחשבות רציניות על
בליעת ציאניד בעקבות הביקור שלי אז אין לי ברירה ואני מבטיחה
ש"אתה תהיה כוכב גדול ואני לא. אתה תזיין המון בחורות ואני לא.
גם לא בחורים". זה מצליח דווקא לעודד אותו אבל אני רק מתבאסת
יותר ודי בא לי כבר להתחפף משם. במילא רק חיסלתי אצלו את
העוגיות אגוזים של סבתא שלו תוך כדי חיסול הדיאטה שלי בפעם
הרביעית השבוע.
מכאן - לים. היה לי פעם ידיד ממש משעשע (הערה לעצמי - אני
חייבת למצוא לי גם חברות). אני רצינית - כל דבר אצלו הפך
לבדיחה! פשוט צחק על החיים כאילו הם יוסף שילוח מגלם פרסי
ב"ספיחס" או ב"אלכס חולה אהבה". היינו יושבים על הדשא השייך
בטאבו לחטיבת הביניים, אני והוא (הידיד, לא אלכס) והוא היה
מסתכל עליי במבט מבודח ואומר שהכל אצלי ברומו של עולם וכדאי לי
לפעמים לשחרר את השסתום או פקק או מה שזה לא יהיה שתקוע לי
בתחת. היה יושב עם סיגריה ביד, רגוע רגוע, כאילו לא עוד שנייה
תגיע המנהלת ותדחוף לו אותה לאוזן. הוא היה היחיד שהיה לו את
האומץ לעשות מה בזין שלו. הוא נאם נאומים על כך שהמחששה היא
סמל לדיכוי רוחו של האדם. הייתי בטוחה שזה רק עניין של זמן עד
שהוא יטוס לאמסטרדם ויעשן את עצמו למוות. אבל הוא הצליח לעשות
את זה יפה בלי עישון ובלי אמסטרדם (הערה לעצמי - לטוס לשם בטרם
הרעיונות המטופשים על דה-לגליזציה של סמים קלים יהפכו
לעובדות). בתיכון הדביל המשיך לצחוק על כולם אבל כבר לא היינו
ידידים. די נשבר לי באותה תקופה מהעליצות המתמדת שלו שגרמה לי
להרגיש כמו זקנה ממורמרת עם שבעים חתולים (הערה לעצמי - לברר
למה תמיד מתלווים חתולים לזקנות ממורמרות). מצאתי לי באותה
תקופה אנשים דכאוניים כמוני ויחד צעדנו אל השקיעה האפלה. היו
שם, ב"שקיעה האפלה", שלושה ברמנים עקומים שניפצו כל תדמית של
ברמנים נחשקים ובחיי שאז פסגת השיכרון שלי הייתה שוט טקילה
נקי. איזו גרועה. הבעלים של ה"שקיעה האפלה" היה איש גדול בשם
בוריס, טוב נו הוא לא היה בוריס, קראו לו יער (הערה לעצמי -
לבדוק למה "בוריס" תמיד מסתדר עם אנשים גדולים). הייתי מדי פעם
מקטרת לו על הידיד לשעבר שעושה מהכל בדיחה והוא היה מקשיב לי
בעצב עד שיום אחד לא התאפקתי ושאלתי למה הפנים העצובות והוא
אמר: "הידיד שלך צוחק, כי בפנים עצוב".
צדק הבוריס הזה. בשנה הראשונה של כל החבר'ה בצבא, לקח גיחי
בדיחי לים את רגליו הגרומות וה-M16 הארוך מהטירונות וירה
בעצמו, אומרים שבראש. אין לי מושג איך זה התאפשר עם הנשק הלא
הגיוני באורכו אבל מילא, סוף הבדיחה. סוף הסיפור. שלו. לא שלי.
לי יש עוד קצת להמשיך.
בקיצור, מאז הים הפך למקום של אנשים מתים וגם הייתה לי שם
היתקלות אשר צרובה לי בזיכרון עם מדוזות אימתניות (הערה לעצמי
- לנחש האם היה ברור ש"צרובה" זה תרתי משמע) ולא נותרה ברירה
אלא לפנות אותי למיון במיידי שהרי, אין כמו דליי סילברול קר
ולבן נשפכים על ירכיים בוערות וסגולות.
בכל מקרה, מכיון שהים עבורי טומן בחובו חוויות לא נעימות, היה
זה מן ההיגיון ללכת לשם במצבי הנוכחי, מה גם שיער-בוריס נהג
לפקוד את המקום תכופות. את ה"שקיעה האפלה" הוא סגר מפאת חובות
לא מוסברים לעולם התחתון (בוריס שונא שאני קוראת לזה תחתון.
הוא טוען שכל קשר בין העולם הזה לבין תחתונים או שאר לבנים
פשוט לא קיים) והפך לדייג. במקום אלכוהול יש לו ים ובמקום שוט
(חשפתי יותר מדי?!) הוא אוחז בחכה. הוא דג בעיקר בקבוקים
ושקפקפים ודי מתבאס מזה, אבל אני גאה בו נורא. לטעמי, הוא עושה
עבודת קודש בניקוי החוף ופעם אפילו הבאתי לו שתי שקיות פח
ירוקות למכונית של "נאמן ניקיון", אפילו שאין לו מכונית ואני
גם יודעת ממקורות טובים (הבלש של אשתו) שהוא גם לא ממש נאמן.
אני צועדת לעבר האופק, משוכנעת שבוריס יהיה האוזן הגואלת
שתפתור לי את כל הבעיות אבל כשאני מתיישבת על המזח, בולסת
בתאווה את הלחם הרטוב של הדגים (הערה לעצמי - לבדוק אם מוכרים
מזה סטוקים ב-AM:PM), שנינו מביטים על קו המים נושק לאיזו
שקיעה אפלה ובוריס שואל "נו גיברת, מה הבעיה?" אני רק בולעת
שאר לחם ועונה שבעצם המצב שלי בכלל לא רע.









דוסבידנייה: להתראות.
טבוי בוס גולובוי: הבוס שלך הומו(סקסואל).