שבת בבוקר
חמישה ל-6,
אני לא מצליחה לישון.

מוציאה רגל אחת מהמיטה,
אבל כל-כך קר שאני מיד מחזירה בחזרה.
אני מחליטה כן לקום.
בשקט בשקט רצה לארון ולוקחת זוג גרביים וסווטשרט.
מדליקה את המחשב,
מחליטה להתחבר, אולי יש עוד מישהו שלא יכול לישון...

כן,יש מישהו.
הוא שם!
הוא מחובר.
הוא שואל אותי מה שלומי,
איך אני מרגישה,
מה אני עושה פה כל-כך מוקדם?
לאט לאט אנחנו נסחפים לשיחה ארוכה,
מתוקה
מעניינת
שקטה.

ואז פתאום הוא שואל:
'את אוהבת אותי'?
ואני כמעט מבלי להתבלבל
עונה לו 'כן'...

ואז מגיע תורי.
לאט לאט אני מקלידה כל אות:
'א ת ה   א ו ה ב  א ו ת י ?'

מחכה בשקט לתשובה.
'כן', הוא אומר.
הוא שולח לי לב ונשיקה,
ואני מרגישה לרגע כמו באגדה.

פתאום קר לי נורא.
אני מגלה שיצאה לי היד מתחת לשמיכה.
השעון מראה שכבר 11.

שבת בבוקר יום יפה,
ואני לבד.
לבד.