את מותחת את היד הימנית שלך מעלה,

האמה שלך מצביעה אל נקודה לא מצוינת ברגע השחור שמקיף אותנו,
בעוד שאר האצבעות שלך מקיפות אותה, כמכתרות את המלכה.

היד תומכת ברגל הימנית שלך, שגם היא, כמוכיחה שיש לאן להסתכל
בריק הזה למעלה.

היד השמאלית שלך לא נחה גם היא,

אלא מקיפה את המותניים שלך, מחבקת אותך באופן פתטי כמעט.


הרגל השמאלית שלך,

היא שומר הסף,

דקה כ"כ,

ובכל זאת, מחזיקה את כל כולך גבוה כ"כ, שאת נראית זוהרת.

בכל שנייה שעוברת,

זה נראה כאילו את מותחת את עצמך גבוה יותר,

נחוש יותר.

כמנסה להגיע אל אותה הנקודה שאליה את מצביעה.



הברך השמאלית שלך רועדת מעט,

אבל את לא מפסיקה,

להיפך,

את מותחת את עצמך ומקמרת את גבך מעט.



גבוה יותר,

גבוה יותר,

גבוה יותר.


השריר שלך נוטה לאיבוד תחושה,

ואת נאבקת על עמידה זקופה.



את לא מוותרת,

השפה התחתונה שלך כבר זובה דם ואת ממשיכה לעמוד.


גבוה יותר,

גבוה יותר,

גבוה יותר.


לפתע,

כמו מתוך חלום,

עם כוח שכמעט ולא ידעת שנמצא בתוכך,

את מתחילה להסתובב.


לאט לאט בהתחלה,

כדי לא לעוות את העמידה המושלמת שלך.


וככה,

את מגבירה מהירות.


גבוה יותר,

מהר יותר,

גבוה יותר,

מהר יותר.


מהר,

מהר,

מהר.


השמלה הדקה שלך מתנפנפת והשפה התחתונה שלך משתחררת,

את כמעט עפה.


גבוה יותר.


לפתע את מאבדת שיווי משקל,

והחיוך נעלם,

הברך שלך קורסת תחתייך,

ואת נופלת.


נמוך,

נמוך,

נמוך הרבה יותר מדי.


את רועדת כמעט ללא שליטה,

בוכה,

מייבבת.


נכשלת.


'אולי אני לא יכולה להגיע גבוה יותר', את אומרת.


אבל לפתע היבבות מפסיקות,

את תופסת שליטה ומפסיקה לרעוד.


את קמה עוד פעם,

ולאט לאט,

מותחת את ידך הימנית מעלה.



עוד מאמץ קטן,

וגם רגלך שוב,

באותו המצב.


את כורכת את ידך השמאלית סביב מותנך ומותחת את שרירי רגלך
השמאלית.


אז נכשלת,

'לא נורא' את ממלמלת לעצמך.


כישלונות הם רק מסלול שגוי בדרך אל ההצלחה.



והאצבע שלך שוב נמצאת גבוה.