אנחנו יושבים ככה, ביחד, בוהים קדימה.

אולי סרט, אולי עיתון, או תמונה, אהבה.

האצבע המורה שלך עושה את דרכה מעלה ומטה על לחיי, משאירה צלקות
דקות שרק אני אוכל לראות.

האמה שלך מרפרפת בעדינות על שפתיי, עינייך עדיין שקועות במה
שהולך לפנינו, כשאני, כבר מזמן שכחתי היכן אנחנו נמצאים.

אני לוחצת את שפתי התחתונה על האצבע שלך, בעדינות, שרק לא
תרגישי, ונאבקת בדחף הפתאומי לגעת לפתע בחזה שלי, לגעת, לעצום
עיניים ולדמיין לרגע.

לדמיין שאני מסובבת את ראשי ומצמידה את שפתיי לשלך, ואתה,
עינייך עליי, רק עליי, מלקק בעדינות את שפתיי וחוקר את פי כמו
שאף פעם לא ניסית.

ציפורניי חופרות עמוק בירכיי,

מדמות שזה אתה שחורט על גופי כמו שחרטת על ליבי.

אני נאנחת קלות, שלא תשמע ופוקחת את עייני.



לפתע, האור בחדר חזק מדי והאצבעות שלי, שבלא מודע השתלבו בשלך,
מיוזעות כ"כ שאני חייבת למשוך אותן בחזרה.



והרגע נשבר,

ואני,

לא נשענתי לאחור, ולא נשקתי לך.



ואני יודעת, שבפעם הבאה, שנשב ככה, רק אתה ואני, גם אז אעצום
עיניים ואפליג לי רחוק,

וגם אז,

לא אשען אחורה,

ולא אטעם את שפתייך.



אני לא אחת שלומדת מטעויות.