יושבת הייתה הסבתא שלי לפנות ערב בכל ערב, בחצר מתחת לעץ השקד
הגדול ומעשנת לה את הנרגילה בשלווה הבלתי נדלית ששרתה בה,
ואנחנו היינו משחקים סביבה. מדי פעם לקחנו שאיפה כמובן בלי
שאמא שלי תבחין, בלי שתדע, עד שהיה כמעט מחשיך. חשמל לא היה
לנו בבית עדיין באותם ימים. לאמא שלי היה פעמון כזה מכסף
וכשהייתה מצלצלת היינו כולם נכנסים, אוכלים ארוחת ערב ושוקעים
בחלומות נפלאים. אח, איזה ימים.
אני זוכרת את הסבתא שלי מגיל מאוד מאוד צעיר, וממש זוכרת
ששמעתי ממנה כמה משפטים בתימנית. היו אלה בדרך כלל המילים
שרצתה סבתא להגיד מבלי שתהיה לנו האפשרות להבין.
כשהייתי בת שמונה בערך היא חלתה בדלקת ריאות קשה. עוד ביקרתי
אותה פעם עם אמא בבית החולים, הלכנו ברגל כמה קילומטרים טובים
לבית החולים שעל שפת הים ביפו, אינני זוכרת את שמו, משם היא
כבר לא חזרה הביתה.
בבית אחר כך שמענו רק עברית, והשתדלנו רק עברית, ועברית רהוטה
כמו שאמא שלי רצתה, למרות שהיא בעצמה שלטה באיזה שבע שפות. זה
היה רק כדי לדבר לפעמים עם השכנות שבאו  מקיבוץ הגלויות, כדי
שיבינו, היא הייתה אומרת, כדי שיבינו אותה. אנחנו לעומת זאת לא
ירשנו אף שפה אחת בירושה, לרפואה, או להוסיף להכנסה.
סבתא שלי הייתה די מגניבה, אני זוכרת שהיו לה משפטים כאלה
קצרים כשהיינו יושבים לאכול, שהיו מולידים איזה סיפור קטן,
בדרך כלל בתימנית, שאמא שלי הייתה מייד מתרגמת, שנבין, ומפנימה
ומיישמת אותה עלינו במיידי. הייתה חכמה האמא שלי. סיפורי סבתא
היו בדרך כלל מגיעים אחרי איזו הערה של אחד הילדים שהייתה
כנראה מעצבנת אותה והיא הייתה מוכרחה לענות, אבל באותה הדרך
השלווה שהייתה יושבת ומעשנת את הנרגילה שלה בחצר בכל ערב מתחת
לעץ השקד הגדול, עד שהיה מחשיך.
אז אחד המשפטים שהובילו לסיפור היה נשמע בערך כך:
"אידי לי פטיר ולה שאטיר" (אני מקווה שהמשפט ממש נכון כי זה רק
מהזיכרון, והזיכרון שלי לא משהו משהו בזמן האחרון)
ולמי שלא מבין "מהר תני לי לחם טרי וחם אם לא אני אעוף"
בעיירה קטנה ורחוקה נולד תינוק לאישה שהתקשתה ללדת. הוא היה
בנה יחידה שכל כך אהבה. מגיל צעיר מאוד היה בנה יחידה חוזר
מהחדר, שם למד דברי תורה, רעב מאוד, עוד מקצה העיירה היה רץ
וצועק רץ וצועק "אידי לי פטיר ולה שאטיר" וכשהיה מגיח כמו רוח
סערה, רוקע ברגליו וצועק, הייתה אמא שלו רצה אצה לטבון, לשה
ואופה, רועדת מזיעה ומגישה לבנה האהוב לחם חם חם חם.
לימים באו לבקר בני משפחתה, לראות מה שלומה, ואיך היא מסתדרת,
ואיך היא מרגישה. ביקור כזה, הבנתי, היה בערך רק פעם בשנה, כך
שהיא התרגשה, ניקתה את הבית, טרחה ובישלה והתכוננה, מבעוד מועד
הניחה את האוכל על השולחן לכבודם, את הלחם לא. בעוד הם יושבים
ומשוחחים על הא ועל דא, פתאום, הגיח כמו רוח סערה בנה יחידה
שאהבה, ובצרחות אימה "אידי לי..." עזבה האם את השולחן ואת
האורחים ורצה לטבון, לשה ואפתה, רועדת ומזיעה, וחזרה עם לחם חם
חם חם לבנה יחידה שאהבה.
התפלאו האורחים, מה קרה? מה קרה?
אתם לא שומעים? שאלה האישה, אם לא אכין לחם חם לחם חם הוא יעוף
ואני אשאר בלעדיו כל כך בודדה.
הזדעזעו בני המשפחה, וכשסיימו לאכול את הארוחה, פנו אל האמא
שהייתה עדיין רועדת מבוהלת ואמרו לה כך:
מעכשיו, בפעם הבאה שהוא יחזור כמו רוח סערה ויצרח "אידי
לי...",
אמרי לו: "טיר"
סמכי עלינו, אמרו ונפרדו ממנה לשלום.
למחרת היום משחזר הבן... אמרה לו האם בקור רוח שלא ייאמן
"טיר".
הלך הבן, הסתובב, הסתובב, עד הערב הסתובב. כשחזר היה עייף
ורעב, ישב בשקט אל השולחן, זנבו בין רגליו ועיניו מושפלות,
אכל ואכל ואכל את הלחם שהיה עוד מהצהרים מונח על השולחן, אכל
עד ששבע, ברך את ברכת המזון הודה לאלוהים ולאמו והלך לישון.
אחרי הסיפורים שלה היינו מבינים שעם סבתא לא מתעסקים, ולאוכל
נותנים כבוד, ולא חשוב איזה אוכל, נותנים כבוד, כבוד גדול.
במשך השבוע הייתה אמא מכינה לפעמים גם שניצל, לפעמים צי'פס,
צ'יפס היה לחם מטוגן בביצה וחלב שפיזרנו עליו כמות נדיבה של
סוכר, לפעמים קינמון, לפעמים ריבה, לפעמים קדרת מרק עדשים,
לפעמים אפונה, אי אפשר היה להתעלם מהריח ומהטעם הנפלא של
הפתילייה, שיהיה זול ומזין לכל. בערב שבת אמא הייתה מבשלת מרק
עם עוף, קצת חוויאג', שלא יהיה חריף נורא, ותפוחי אדמה, ומגישה
גם חלה ובירה שחורה. היה כבוד גדול למרק, בעיקר כי נקנה הוא
בשוק שהיה מרוחק כמה קילומטרים טובים מהשכונה ואמא שלי הייתה
נושאת אותו בכובד רגליים וברצינות רבה; היה כבוד גדול לרגליים
האלה שנשאו אותו קיץ חורף סתיו ואביב בעצם כל שנה וכל השנה,
מאחר שהאוטובוס היה נכנס לשכונה רק כמה פעמים ספורות ביום ולכן
לפעמים הייתה יושבת בתחנה ומחכה ולפעמים לא, ואז כיתתה רגליה
בהליכה ברגל; בדרך הייתה עוצרת כמה וכמה פעמים למנוחה קצרה עד
שהייתה מגיעה לפעמים ביחד עם האוטובוס הבא.
סבתא שלי הייתה אשה חכמה ומגניבה, גם אמא שלי כנראה, בגלל
שהייתה בולעת בשקיקה את דברי החכמים האלה ומפנימה, ומיישמת
אותם עלינו הילדים. הייתה אישה חכמה, חכמה מאוד, חכמה.
חבל, כנראה שלא כל כך הפנמתי, ובטח שלא יישמתי, ואין סבתא
מגניבה וחכמה, שאומרת משפטים כאלה קצרים שמולידים סיפורים,
שנשמעים בשלווה שכזאת כשיושבים לארוחה, כמו שהיא הייתה יושבת
ומעשנת את הנרגילה מתחת לעץ השקד הגדול, בחצר, בכל ערב עד
שמחשיך וחושבת על הסיפור הבא.
18.2.06