השעה 11 בלילה. שלושה אורות דלוקים, שניים כבויים. עיני סורקות
מימין לשמאל, למעלה ולמטה, בוחנות את צבע הוילונות, את עוצמת
האור. אני מרגישה את העייפות של היום מצטברת אצלי בראש. מנסה
להמשיך לחשוב, לחקור, להתבונן.
הוילון הסגול של הדירה האמצעית נפתח. דמות נשענת החוצה, מניחה
חפץ על אדן החלון. אני מתקשה להבחין אם זה גבר או אישה. אני
צופה לתוך הדירה; מסודרת, ריקנית כמעט, אבל על הקיר תמונה
גדולה. משהו מופשט, קשה לזהות צורה מסוימת. האור בדירה מגיע
כנראה ממנורת ניאון במטבח, אבל הוא מעומעם. פתאום הדמות נעלמת
והאור נכבה. אולי לא שמתי לב. הוילונות עוד פתוחים, כנראה שאין
שם מזגן. אני מגחכת לעצמי, כשאני נזכרת במלחמה שלי בבעל הבית
על התקנת המיזוג.
לעומת זאת, החלון משמאלו משקף אוירה שונה לגמרי. נראה שיש שם
מסיבה כלשהי; האורות משנים את צבעם פעם בכמה שניות, ואפילו דרך
החלון הסגור, ניתן לשמוע את קולות המוזיקה והצחוק. למרות
שדברים כאלו לא משכו אותי במיוחד, גם עכשיו יש בי הרגשה שמקומי
בתוך המסיבה, ולא כצופה בה.

לא, זה לא שיש לי מחלת נפש, או איזושהי סטייה של מציצנות.
הרצון שלי לראות חיים של זרים בא אולי מעט מסקרנות, אבל בעיקר
מבדידות, שעמום והרצון לחיות חיים לא שלי. אני מודעת לכל זאת,
אבל מאז שאני זוכרת את עצמי, חיים של אנשים אחרים עניינו אותי,
למרות שלרוב לא הייתי חלק מהם. אולי זאת הסיבה שחיי שלי הם
חסרי משמעות. את כל כולי אני משקיעה בחיים של אחרים, כצופה
מהצד, בוחנת.
אם היו לי חברים, הם ודאי היו מייעצים לי להפוך לפסיכולוגית,
אבל זה לא מה שאני רוצה. אני יודעת שברגע שאנשים פונים או
מופנים לבן אדם זר, שידוע להם שהוא הולך לבחון את התנהגותם, הם
נסגרים, משתנים, ומנסים לעשות רושם אחר. אני מחפשת את האנשים
האמיתיים, בחייהם, בבעיות הקטנות שלהם, בבתים שלהם.

כל פעם שאני רואה חלון, העיניים שלי חודרות עמוק מאחורי כל
המחיצות, הוילונות וכל מה שנראה מבחוץ. היצר שלי להבין כל אדם
משתלט, ועל כל חלון נבנה סיפור, תיאוריה על היושבים מאחוריו.
מה שקורה בסוף זה שכל חלון מחליף בעלים, ואני נותרת בסימן
שאלה, אף פעם לא יוצא לי לברר האם באמת צדקתי. האם באמת הוא
בגד באשתו? האם הם קנו רהיטים חדשים לכבוד לידת הבן? או הבת?
ומי היה הנער שייצא בטריקת דלת מהבית ונעלם?
אני מסוגלת להיקשר לדמויות בחלונות יותר משאני נקשרת לחברי
הקרובים, לכאורה. בגלל זה אני גם לא מנסה להיקשר לאנשים בחיי,
והם מוותרים.
טוב, אולי אני באמת קצת חולה. אולי קשה לי להתמודד עם החיים
שלי, ולכן אני בורחת לחיים זרים.
פעם ניסיתי לחשוב אם מישהו מודע לזה שכל ערב אני יושבת מול
החלון שלי וצופה, והאם במקרה יש מישהו שצופה עלי. למרות שאני
אישית לא מוצאת סיבה מספיק טובה שמישהו יעשה זאת.
מדי פעם יש לי חלומות על האנשים שבחלונות; הם רודפים אחריי,
רוצים להרוג אותי. אני מרגישה רק פחד, לא רגשות אשם. באחרים
אני רודפת אחרי אישה ברחוב, מנסה לשכנע אותה שראיתי את בעלה
בבית של השכנה מהקומה למטה. רוצה אולי לתקן, אולי להרוס.
אף פעם לא ניסיתי לשתף מישהו בסיפורים, ברגשות. אולי אף פעם לא
מצאתי מישהו ששווה את זה.
הצלם בעיתון בו אני עובדת ניסה פעם להוציא ממני מה אני מסתירה.
הבן אדם היה כל כך ישיר, שנבהלתי. לא הבנתי על מה הוא מדבר.
לקח לי זמן להבין מה אני משדרת לאנשים. כעסתי על עצמי, אך
הבנתי שאין דרך חזרה. אני כבר ראיתי חיים של אנשים שמחים,
מקובלים, עשירים, עניים ותמיד בסוף מישהו נפגע, משהו נהרס.
דווקא ילדותי זכורה לי כדבר טוב. בקיבוץ קשה לא להיות מעורבים
בחיים של כולם, אבל אז זה לא הפריע לאף אחד, ומי שהתנגד סגר את
הוילונות, בבית וגם בנפש.
אני חושבת שפשוט בשלב מסוים החלטתי לסגור את הוילונות שלי. לא
לתת לאנשים להתערב כל כך. אמא שלי תמיד אמרה שיש דברים שעדיף
לא לדעת אותם ויש דברים שעדיף שלא ידעו.
עכשיו אני לבד, צופה מהצד על כל הדברים האסורים, שבאמת אולי
עדיף לא לדעת, מחכה שייתפסו אותי ויגידו לי שאני הולכת בכיוון
הלא נכון, שעליי לעצום את העיניים.

אבל יש לי צורך חזק להודיע לאנשים שאני שם, שיכניסו אותי גם
לחיים שלהם, אולי ייתנו לי גם לעזור, להיות חלק ממשהו שלא כדאי
לדעת.
כי אני כבר יודעת הרבה יותר מדי...