שטופת זיעה קרה , מקיצה ואתה ששמת פעמייך אל  חדר השינה  בארבע
לפנות בוקר בקירוב , אינך זע , ישן שנת ישרים , תהפוכות הנפש
שלי דורשות פעולה , אז אני קמה ופוסעת אל עבר המטבח , מקום
המפלט שלי מזה שנים , מרטיבה את גרוני הניחר במעט מיץ תפוזים ,
לוגמת היישר מהבקבוק , למזוג לכוס משמע לרסן את האימפולסיביות
שמתגנבת כשאף אחד לא רואה , מדדה חזרה אל חדר השינה , נושקת לך
במצח ומפנה לך את הגב , מכריחה את העיניים להיעצם ושבה אליה ,
זו שחודרת אל תת המודע שלי , זו שחודרת אליך דרך דלת מרפסת
שאינה נמצאת בשימוש , אותה מרפסת עמוסת חפצים ישנים שכבר אבד
עליהם הכלח אבל הערך הסנטימנטלי מקבע אותם למקומם , חומקת אל
המיטה שלך , מתנה עמך אהבים ואני ניצבת לי שם בפתח החדר ,
מתבוננת , מלקה את נפשי , שוב , רגליי אינן זעות ואני , שכל כך
רוצה לברוח , איני משה ממקומי , מביטה בכם . הפחד פושט
בעצמותיי וכבר אין זה חלום , הכל הופך מציאותי עד כדי אימה .
מתעוררים בבוקר ואתה שואל מדוע חסכתי ממך אהבה הבוקר , רוצה
להתחבק , להרגיש כל פיסת עור בגופי המכווץ מפחד , גם אני כמוך
רוצה להרגיש נאהבת ולא מסוגלת , מסרבת , לראות תמונה שלה , זו
ששלחה לך לפני שבוע , לא רוצה לקרוא לפחדים שלי תמי , רק תמר ,
כי תמי זה אישי , לא רוצה לגרום לפחדים שלי להפוך למוחשיים .