תראו אותי, אני משחקת,
תראו נכנסתי לדמות,
תראו אני גם צוחקת,
בוכה מקדשת איכות,
תראו יש לי ערך בכתב,
צורבת שירים אל הלב,
ושוב נשמתכם נעתקת,
זה לא באמת כל כך כואב.

החיים שלי הופכים להצגה שחוקה,
הלב שלי נכתב כנובלה מתוקה,
הסיפור שלי ריתק
קוראים כה רבים,
השחר כבר עולה
כפיים הם מוחאים.
הסרט שאני חיה בו לא חוזר לווידאומט,
הציור שאני מציירת על פניי הופך למט,
הפסל שפיסלת מניד עפעף קטן,
ורק השיר שלי כבר אין לו עוד נמען.

מרקדת על במה
ריקוד יבש מדי,
וחותכת בשמחה
אל מיטת חיי,
מושכת באדישות את חבל המסך,
מכבה לי עוד פנס
למה חשוך פה כל כך?
מתיישבת מאחורה,
במחסן התלבושות,
מנסה להיזכר מי מחר אצטרך להיות.
קוראת את התסריט ששכתבתי שוב ושוב,
לא בטוחה שמחר יצא באמת מה שכתוב.

החיים שלי הופכים להצגה שחוקה,
הלב שלי נכתב כנובלה מתוקה,
הסיפור שלי ריתק
קוראים כה רבים,
השחר כבר עולה
כפיים הם מוחאים.
הסרט שאני חיה בו לא חוזר לווידאומט,
הציור שאני מציירת על פניי הופך למט,
הפסל שפיסלת מניד עפעף קטן,
ורק השיר שלי כבר אין לו עוד נמען.

מחפשת ת'במאי, כי פישלתי בגדול,
חוט דקיק של מריונטה מצטייר לי במכחול,
צלילי הפחד שוב בוקעים,
מספר שנסגר,
עוטפת וקושרת מילה בקשר פרפר.
ומתוך גוף מנוון, עוד לא הבנתי איך,
נשמע לו קול קטן:
"ההצגה חייבת להימשך..."


החיים שלי הופכים להצגה שחוקה,
הלב שלי נכתב כנובלה מתוקה,
הסיפור שלי ריתק
קוראים כה רבים,
השחר כבר עולה
כפיים הם מוחאים.
הסרט שאני חיה בו לא חוזר לווידאומט,
הציור שאני מציירת על פניי הופך למט,
הפסל שפיסלת מניד עפעף קטן,
ורק השיר שלי כבר אין לו עוד נמען.