אני וסרז' הלכנו לשבוע הספר. טיילנו בין הדוכנים שבמרכז העיר,
מחפשים שלל. מדי פעם אחד מאיתנו מצא משהו שסקרן אותו, עיין קצת
והמשיך. כשזה קרה לסרז', התעכבתי איתה, הבטתי בעיניה הירוקות
העוקבות אחר השורות, באצבעותיה הדקות והארוכות המחליפות בין
הדפים. כשאני התעניינתי במשהו, היא המשיכה הלאה, והכריחה אותי
להפסיק ולתור אחריה בהמוני האנשים התרים אחרי מבצעים והנחות.
ובכל פעם שזה קרה, חשבתי לעצמי שכך בדיוק נראה הקשר שלנו - היא
חופשייה ואני כרוך אחריה, כמו קשר פרוסיק.
באחת הפעמים ראיתי אותה משוחחת עם בחור צעיר בדוכן של
בריטניקה. הבטתי בה מרחוק. הם נראו מפלרטטים בהנאה, והיא חייכה
כפי שמעולם לא חייכה כששוחחה אתי. תמיד אני חש אשמה כשאין לי
משהו מעניין או משעשע לומר לה, ואני מרגיש איך היא משתעממת
לידי. מה היא מחפשת אתי בכלל, אף פעם לא הבנתי. היא, היפהפייה,
החכמה והמוכשרת, שכל זכר שני שהכירה היה מאוהב בה, למה היא
נשארת עם מישהו כמוני, שמשעמם אותה, שהיא לא מרגישה כלפיו שום
דבר, או לפחות לא מפגינה שום רגש. תמיד כשאני בא לחבק אותה היא
קצת נרתעת, היא אף פעם לא מתקשרת אליי, תמיד אני אליה, היא אף
פעם לא אומרת לי משהו טוב - ואני לא מתכוון ל"אני אוהבת אותך".
אפילו "אתה לא כל כך נורא" היה עושה לי את היום.
לא יכולתי לאזור מספיק ביטחון עצמי כדי לבוא לשם ולהוציא אותה
מהדיאלוג הכנראה-משעשע עם אותו מוכר אנציקלופדיות, שנעץ מבטים
חרמניים בשדיה בזמן ששלף לה הערות שנונות. בטח ניסה למכור את
כרך ד'. המשכתי להביט בה, ממקום מארבי בין דפי ספר ששלפתי
באקראי מלפני. היה זה מין ספר ימי הולדת, בהחלט לא שווה את
חמישים השקלים שניסו לגבות עבורו, אך היה מסקרן מספיק כדי
לעיין בו. הקונספט היה לקחת כל תאריך בשנה, ולספק פרטים עליו -
אירועים שקשורים בו, אישים שנולדו בו, אבן המזל שלו... ב-1
בינואר נולד ג'.ד. סלינג'ר, וגם הברון דה-קוורטן, מחדש המשחקים
האולימפיים. העברתי ליום הולדתה של סרז'. נולדו בו דווקא שפע
של אישים מוכרים - קווין ספייסי, סנדרה בולוק, אלדוס האקסלי,
ואפילו הבמאי הנערץ עליי, סטנלי קובריק. ילידי יום זה הם
"עשירי דמיון ומלאי חיים", לטענת הספר, וגם "בעלי חוש הומור
וחיך אנין במיוחד". אני לא מאמין באסטרולוגיה. לא הבנתי מעולם
כיצד סיבוב מרקורי משפיע על חיי האהבה שלי.
יום ההולדת שלי. לא זיהיתי אף אחד מרשימת האישים החשובים, אך
באותו יום יצא לחנויות "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר".
דווקא הכרתי מישהי שנולדה באותו יום כמוני. היא היתה קטנה מאוד
וחמודה מאוד, בת לזוג אמנים שעישנו גראס וגם ניהלו את משפחתם
בהתאם. שמה היה אדנה (הא' מכוון), ועל כן הכינה את ארוחת
הצהריים ביום א'. אחיה דוד בישל ביום ד', ואביה יחזקאל ביום
שבת, בלי קשר למנהג. רק אז הוא היה בבית בצהריים. ובארוחה
עצמה, היה חוק ביתי שאסר לשחרר את דרעי. חברה שלה סיפרה לי על
ארוחת ערב שאכלה איתם פעם, כשנשארה שם לישון, ובה כל כמה דקות
מישהו קם, סתם ככה בלי להודיע או להגיד שום דבר, הלך לחדר אחר
וחזר תוך מספר שניות. גם היא עשתה זאת, אך רק כדי לפרוץ
בצחוק.
המוכרת מלפני נעצה בי מבט כועס. כנראה לא אהבה אנשים שקוראים
ולא קונים. היה לה ישבן עצום, ונזכרתי במה שסרז' אמרה פעם,
שתמיד חשבה שכשלא מחרבנים, כל הצואה מצטברת בתחת, וכך נוצרים
ישבני ענק מפחידים כמו של האשה שלפני. היתה לי פעם מורה
להתעמלות, בבית הספר היסודי, שהיתה צריכה לשקול באופן דחוף
ביקור בבית השימוש. שנאתי אותה, תמיד צעקה על כולם, ובעיקר
עליי, שהם לא עושים כלום ולא רצים מספיק מהר. מה היא כבר
ציפתה, בסך הכל היינו ילדים קטנים. היא החליפה מורה שדווקא די
חיבבתי, עולה מבוגרת מרוסיה, גבוהה כמו עץ ברוש, שסיפרה שהיא
השתתפה פעם באולימפיאדה, הניפה כידון.
הבטתי שוב לכיוון בריטניקה. סרז' כבר לא עמדה שם. היא היתה
בדוכן אחר, יותר קרוב, והביטה בי במבט עצוב, מלא רחמים עצמיים
וקורא לי לשוב. זה היה הדבר הכי קרוב שאי פעם קיבלתי ממנה
להבעת רגש כלפיי. חזרנו לטייל ביחד, מדי פעם היא ברחה לי.