כמו במסטיק שבו הטעם האמיתי נעלם במהרה כך גם בחיים, תמיד
כשמתקרבים לדבר האמיתי. זה נגמר מהר. הייתי עושה את זה אם לרגע
הייתי חושבת שזה נכון ...
זה בכלל לא סיפור. או מונולוג. או משהו יצירתי.

אז מצד ימין ראיתי את יעל ואת מיי. משמאל ראיתי חלון. אחריו,
ירושלים. כל האוטו הריח מאשכולית אדומה.
אמא אומרת שהמסטיק החדש הזה, בטעם של האשכולית (האדומה
האדומה!), נהדר "כי יש לו טעם מדוייק של הפרי אבל הבאסה שלו זה
שהטעם נעלם נורא מהר". מה לעשות? צודקת.

(זה אפשרי לעשות כאן פאוזה קצרה וליצור אנלוגיה חמודה בין
המסטיק לחיים. להגיד משהו בסגנון: כמו במסטיק שבו הטעם האמיתי
נעלם במהרה כך גם בחיים, תמיד כשמתקרבים לדבר האמיתי . זה נגמר
מהר. הייתי עושה את זה אם לרגע הייתי חושבת שזה נכון או
לחילופין אם הייתי מתיימרת להיות סופרת קלישאות שכזו...)

בכל  אופן, מרוב אשכוליות אדומות הייתה לכולנו בחילה ועצרנו
קצת בלטרון לקנות דברים טעימים. הילה (אמא של יעל) הביאה המון
בורקסים ודיאט קולה. כל הזמן קיטרתי שאני לא אוכלת כלום חוץ
מג'חנון. אני הכי קוטר שיש. אמא אמרה את זה היום בערך 35
פעמים. מיי לא אמרה כלום.
בתוך הערימה הגדולה מצאתי לי בורקס תפוח אדמה שנראה אטרקטיבי
למדי. התייאשתי מעסקי הג'חנון (במילא אף אחד כבר לא לוקח אותי
ברצינות). מיי השתדלה לגמור בשקט את בורקס התרד שלה. יעל כמובן
לא אכלה כלום. היא אף פעם לא אוכלת ואפ פעם לא משתינה. היה לי
קצת קשה לי להתרכז בזמן שכולם ישבו באוטו ושיבחו את הבורקסים
ואת הנוף כי בורקס כזה ודיאט קולה הם המאכל הלאומי של דניאל
(חשבתי פתאום שהבורקסים ב"קלאב" הרבה יותר טובים מאלה בלטרון).
לא משנה, סטיתי קצת מהנושא. מאירה, האמא היפה של מיי, לא
הסכימה לפתוח מזגן כי הוא מעצבן אותה. חשבתי אז על הרקפות
שקיבלתי מאבא ועל זה שקיבלתי הוראות מפורשות לתת להן שתי
קוביות קרח כל בוקר. הן כ"כ יפות הרקפות שלי. למרות שהן לא
פרחו בכלל:)
אמא תלתה את השאל (מילה יפה... מילה של ליידי) המנומר של הילה
על החלון בגלל השמש שחיממה את האוטו עוד יותר (היא אמרה שזה
הוילון הכי יפה שהיא ראתה בחיים). בסוף היום הסתבר לי שזה בכלל
השאל של אמא.
מיי, יעל ואני לא דיברנו. לא החלפתי מילה עם מיי כבר חדשיים
(מאז קפריסין). בלי שום סיבה. היא החברה הכי הכי שלי. בעצם
חברה זו הגדרה שגויה, היא כמו אחות שלי. באותו טיול בקפריסין
מיי ואני קצת התרחקנו. אני לא בטוחה אם אני עצובה מכל הסיפור.
אני כבר רגילה שאנחנו מתרחקות ומתקרבות. אני חושבת שאני מקנאה
ביעל שתפסה את המקום שלי.
בגלל שהיה כ"כ הרבה שקט באוטו חוצ ממאירה שכל הזמן התעצבנה
עלינו בקשר למזגן שאנחנו כ"כ רוצים, התחלתי לבהות בכביש
ולחשוב.
בדרך כלל זה דניאל שמעסיק לי את המחשבות אבל הפעם זו הייתה
מאירה (בלתי אפשרי להתעלם מצעקות). כל הזמן חשבתי על זה שאנחנו
מאוד דומות, אמא של מיי ואני.
שתינו מתעצבנות נורא מהר ומקטרות כל הזמן. אבל יש הבדל אחד קטן
אבל די משמעותי בינה לביני. אנחנו באות משני כוונים שונים
לחלוטין בחיים.
אצל מאירה, אני חושבת, זה נובע מבטחון עצמי ומהערכה עצמית
מאוד גבוהה. היא מודעת לעובדה שהיא עדיין יפת תואר (התיאור
המושלם בשבילה) בגיל 50 אחרי שלוש לידות. אחרי הכל... בצעירותה
אמרו לה שהיא דומה "שתי טיפות מים למיה פארו" ואפילו ששי קשת
חיזר אחריה! כנראה שבזמנה זה נחשב משהו מחמיא. היא חושבת שהיא
טובה מכולם ויודעת יותר טוב ושכולנו טועים תמיד והילה ואני
אוהבות לקרוא לה 'הרס"ר'. לא מקורי במיוחד, אני יודעת.
אצלי העצבים נובעים מפראנויה ומלחץ שכולם תוקפים אותי, אני אפ
פעם לא מרגישה בטוחה לגמרי. עם דניאל זה הדבר הכי קרוב לביטחון
שאי פעם היה לי. פתאום נהיה קר באוטו והסתבר לי שבזמן שחשבתי
על מאירה ודניאל התנהל משא ומתן די רציני באוטו והוחלט על 10
דקות מזגן. נזכרתי!!! שכחתי לתת לרקפות שלי קוביות קרח היום,
אני רוצחת.

(זה בכלל לא סיפור. או מונולוג. או משהו יצירתי.
אני משערת שזה תיאור מצב + מחשבה. מחשבות.
אני מתנצלת.)

כאן זה נגמר. הגענו אח"כ לבית של שמיל ועופרית. שמיל הוא
המדריך מהטיול לקפריסין. עופרית זו אישתו. בעצם אני טועה... הם
רק חיים ביחד 10 שנים ומגדלים ילד משותפ.
שמיל הראה לנו את הבית היפה שהוא קנה בירושלים ואת החצר הקטנה
עם השער הכחול. הוא הרצה בדיוק כמו בטיול. הוא יודע הכל.
היה לי חם נורא והלכתי קצת לצל, מתחת לעץ אבוקדו ענק. דניאל לא
אוהב אבוקדו. אני כן.
הסתכלתי קצת ימינה וקצת שמאלה (אפשר לחשוב שאני חוצה כביש)
ופתאום מאחורי כל מני שיחים מטופחים ואבנים גדולות ראיתי שני
עציצים גדולים, אפשר לומר ענקיים. מלאים ברקפות ורודות ולבנות
בשיא פריחתן.
ראו עליהן. לא היה לי שום ספק בקשר לזה. שאת מנת הקרח היומית
שלהן (כנראה יותר משתי קוביות) הן... כבר קיבלו.