שעת לילה מאוחרת, ושוב אני מנסה להתהפך לצד השני של המיטה, ואז
זה מכה בי. ניסיתי להפסיק לחשוב על זה, אי אפשר, אני פשוט לא
יכולה.
אתה בטח חושב שאני כל כך שונאת אותך, אבל אני כל כך אוהבת
אותך.
אתה לא עוד זיכרון ישן, וכשאני נזכרת בך זה כאילו שראיתי אותך
בזה הרגע. מיום ליום יותר קשה לי, יותר רע לי, יותר כואב לי.
זה תמיד חוזר אלי בלילות כשאני מניחה את הראש על הכר ונזכרת,
ושוב היא עולה התמונה הזו שלך, דמותך. זה כאילו שאתה מנסה לומר
לי משהו.
אבל המילים לא יוצאות מפיך. אתה קורא לי בתהום השחור של
המחשבה, ואתה לאט לאט נעלם. אז אני בוכה קצת ונרדמת.
היו לי אהבות בחיים, אבל איתך זה היה שונה ומפחיד, עוצמתי כמו
המוות. אולי אני טועה כי לא הכרתי מספיק בחורים בחיי כדי לדעת
שאתה האחד, ואני צריכה לחיות בידיעה שאתה לא תהיה לעולם שלי.
כי קברתי אותך בעודך בחיים,
ואולי תהיה של אחרת ביום מן הימים,
וזה אבוד לנצח.
אתה זוכר את הנשיקה שלנו?
כי נראה לי שאותי כבר שכחת.
ויתרתי עליך כל כך בקלות. אני ידעתי שאני צריכה לשחרר אותך כי
אתה אף פעם לא היית שלי.
גם לא תהיה.
ההוא שם למעלה לא רצה שזה יקרה.
אל תשאל אותי למה ואיך.
לו יש את כל התשובות לשאלות,
רק אני לא מוצאת אותן.
אתה כבר מצאת אהובי?...