ועוד לילה הגיע. והיא חזרה מהעבודה תשושה מתמיד.
הדבר היחיד שרצתה הוא להגיע למיטתה ולישון. פשוט לישון.
אחרי שבוע מלא עבודה זה הזמן שלה לנוח.
והנה היא יושבת על הספה הלא כ"כ נוחה, הרי תמיד אמרה שהיא רוצה
להחליפה, ואפילו הספה באותו הרגע נראתה כ"כ נוחה. והתרווחה
לה.
נשמה נשימה עמוקה, וחלצה נעליה, פשטה בגדיה ונכנסה למיטה.
שמה את הדיסק האהוב עליה בדיסקמן וניסתה לישון.
כעבור חצי שעה נשמעה דפיקה בדלת. שתיקה. הדפיקה נשמעה שוב. היא
קמה ממיטה מחוסרת כוחות לחלוטין והלכה לכיוון הדלת, הסתכלה
בעינית ולא ראתה אף אחד. מוזר, חשבה לעצמה. הסתובבה על מנת
לחזור למיטה לא הספיקה לעשות צעד נוסף ושוב דפיקה ואין איש
בדלת.
חזרה למיטה מפוחדת במקצת, ולפתע נשמעו צעדים, איטיים ושקטים
כמו אדם ההולך על קצות אצבעותיו. חשבה שאולי זה השותף שהתעורר
מדפיקות הדלת. "אלון? התעוררת?" ואין תשובה.
הצעדים מתקרבים אליה והיא שומעת שריקה שריקה שמצעד לצעד רק
גוברת.
והיא פוקחת את עיניה ורואה שאין אף אחד לידה. היא שומעת שריקה
כ"כ חזקה כאילו עומד לידה אדם ושורק בכל הכוח. "די תפסיק!" היא
צעקה.
ואלון התעורר מצעקותיה. וצועק בחזרה "מה קרה?" ושוב היא צועקת
"די! תפסיק לשרוק!!!"
אלון לבש חולצה ובא במהירות לחדרה.
היא סיפרה לו הכל. ולבסוף אמרה "אני משתגעת".
"תעצמי את העיניים" אמר אלון בניסיון להרגיע. ושם את ידו על
עיניה בעדינות.
רגע לפני שנירדמה לחשה לו "תודה אלון".