עיתים נדמים חיי
לחבל כביסה בלוי
כל בוקר תולה בו
כביסה קרה ורטובה
צבעונית או לבנה
כרצון בעלת הבית
לעת צהריים, בעיקר
אם עומדים אנו בקיץ
והכל כבר יבש ושקט,
נפתח החלון בטריקה
וזוג ידיים בשרניות
(שלי? אני תוהה)
מטייל לאורך גופי
ומוריד את שנתלה
אני נח אופקי, צרוב שמש
מקשיב באוזני האחת
למכונה המשקשקת באמבטיה
במרחבה האין סופי
כבגן העדן שסגר שעריו
ואליו שוב לא אבוא
מקשיב קשב רב
לאבזמי נחושת ומטבעות,
שנעלמו מהעין הבוחנת,
קופצים, רוטטים
ומרקדים בתוף הנירוסטה
יודע, מכיר במדויק
את אוטומט מהלכי המכונה
המכבסת כרגע צבעוני,
ללא השריה וסחיטה
וכך, ממתין ולא ,
ממתין ולא,
לחלון שיפתח בחריקתו
וזרמי מיים צבעוניים
ועליזים יעטפו אותי
בזעף מתוק, כגשם פתאומי
שבארץ החמסין המשווני |
