לו היו מומרות התחושות למילים,
נוסעות מראשי, לאצבעותיי ולקלידים,
אזי יכולתי את עולי כך לפרוק,
ואת מחשבתי לעצור משחוק.

קשה היא האצבע הדוחקת מקש,
אך הלב המורה לה עדיין חלש,
רועשים גועשים המים בעומק,
ועל פני השטח יבצבץ אך רק סומק.

גונז את הרגש שפע הכתב,
ודקרן המחשבה רועץ על פניו,
יודעת הנפש, תדע טוב ורע,
אז מדוע לא אתן לה את זכות הבחירה?

עשיר הוא המוח, שיח וסיג, שוד ושבר,
אך עושרה של הנפש הוא מעל ומעבר.
אם תצלח דרכי בשבילי בני-אנוש,
או אז היקום חוב ממני ידרוש.

לנצח-לעד תשרור כאן הרוח,
כי היא לא מאום, לא תחקוק על הלוח.
לה אין טביעת-רגל על אם אדמה,
כי הריק לה הווי הוא והיקום עולמה.