את יודעת מי את, אני חושבת

נכנעת.
לא ארדוף עוד.
אארוז עצמי ואלך מחייך.
כשתרצי אותי בהם שוב,
אם תרצי אותי בהם שוב,
התקשרי.
אם עדיין אהיה פנויה נפשית,
אם לא אמחוק אותך לחלוטין,
אם אהיה מסוגלת להביט בעיניך
ולא לכעוס
ולא להיפגע
ולא לבכות
מעצם המבט,
אם עדיין אהיה מסוגלת לשאת את נוכחותך,
אם אוכל לאהוב אותך,
ואם ארצה,
נדבר.
אולי ניפגש.
אולי נחדש.

לא הלכתי.
נטעתי רגליים באדמה
בנשימה ארוכה של אוויר,
של סבלנות....
כמה כמעטים,
המון ספקות,
המון נטיעות וכמה עקירות
סוף הסיפור
עדיין
לא
קרוב...