דינה ישבה מהורהרת על השטיח שבסלון ביתה. על הרצפה שני נרות,
מנת חלקה בשל הפסקת החשמל היזומה הנובעת מפלאג 10 האמפר של
חברת החשמל - "מספיק לנורה ולמקרר". הערב ה30 באוגוסט, אך מחר
לא תשוב דינה ותלמד באורנים. היא יצאה לגמלאות, "פרישה מרצון",
פיצויים חלקיים שכמעט וכלו. היא יושבת בתנוחת פילאטיס וחושבת
על מצבה הקשה. מאז ומתמיד היתה נתונה אהבתה לספרות, וכמורה היא
ניסתה לגרום לילדים להיפתח, להירגע, עוד נותרו להם שנתיים לפני
הבגרויות - אז למה להגביל את היצירתיות שלהם כבר עכשיו? היא
ניסתה, נאנחת, היא יודעת שנכשלה.

 לא תמיד היה היחס שזכתה לו רע כל כך. לפני שנים הייתה אהודה
באורנים, רחשו לה כבוד, לה - המורה. בספר המחזור הקצו לה כמעט
תמיד עמוד כפול לפרידה ולברכות. אהבו אותה אז, היא הייתה
רצויה. היא הייתה רחמנית, מחייכת. צבי עוד היה עדיין בחייים
אז, הרבה לפני הסוף, נזכרת. היא עלתה מטולדו בשנת 56. פרנקו בא
לבקר בכפר אז, והיא הלכה לראות את התהלוכה עם אביה. אחיה כבר
עזבו את הבית. אחד נסע לאמריקה, השני עזב לצרפת. כשהנוער
החלוצי ערך גיוסים לעליה לארץ באה בלי להקדיש לכך מחשבה רבה,
"הקיבוץ מעצב" אמרו לה. והרי שם פגשה את צבי, ברפת. הם אהבו זו
את זה. היא הרגישה טוב.

 רק ביום כיפור התחילו צרותיה. צבי איבד את הרגל במלחמה, זאת
הייתה תקופה קשה. סוכרת אבחנו אצלו שנה קודם, והיה קשה לטפל בו
גם ככה. 5 ניתוחים עבר בניסיון לתקן את הגדם, אבל זה לא עזר.
היא התמסרה לחוליו וטיפלה בו במסירות. הם עזבו את הקיבוץ כשהם
הפסיקו להביא תועלת למשק והגיעו לאורנים. הוא - מורה לחקלאות,
היא - מורה לספרות. תמיד נהנתה לקרוא סיפורים והנוער נהנה
לשמוע ממנה מעשיות. הם היו עולים כמוה, והיא הייתה בדיוק
כמותם.

 כשצבי מת רבים מבאי בית הספר באו לנחם אותה. שלחו לה פרחים,
אפילו מהקיבוץ. המנהל אמנון בא לבקר אותה בשבעה. אמנון גילה
סולידאריות והיה עבורה מסעד בחולשתה, אבל מאז גם אמנון מת, היא
זוכרת שהייתה בהלוויה שלו. הכי קשה היה לה לישון במיטה הזוגית
שהפכה לנחלתה הבלעדית. בלילות הראשונים התקשתה להירדם בלי קול
הנחירות, אז גם התחילו אצלה הסיוטים. היא זוכרת שבימים ההם היא
הפסיקה להתעסק בגננות, פשוט לא היה לה זמן או כוח. את זמנה
השקיעה בחינוך הדור הצעיר, בעולם משתנה. אך היא איבדה משהו, את
הכבוד שרחשו לה התלמידים. התחילו לזלזל בה.

 הילדים בימינו כבר לא מגלים עניין בספרות, רק בכדורגל
ובמחשב. קשה לה. כשהיא ניסתה משהו מעט שונה עם תלמידיה, ניסתה
להרגיע אותם במעט תרגילי נשימה הם צחקו עליה, הפכו אותה למושא
לעגם. היא, עכשיו בת מעט יותר מ60, נתקלה לראשונה בחוצפה
המתגרה של תלמידיה. הם החלו מביטים בה במבטים מתנשאים, היא
נעשתה קטנה. פעם אחד התלמידים אפילו אמרו שיש לה עיני שור. היא
חשה זעזוע, היא לא הבינה  על מה ולמה הפכה מטרה לפגיעותיהם.
כשהם הגישו עצומה למנהל בדרישה להחליף אותה, המורה לספרות,
לפני חצי שנה בכתה בכיתה ודרשה את התנצלותם, אז אך גם ועד
ההורים התערב וטען שזהו לחופש הביטוי. קשה היה לה להבין עד כמה
השתנה העולם בחמישים שנים שנה.

 גם ביוגה כבר דינה לא מוצאת מנוח. הנה שב וחזר הסתיו וקרוב
הוא החורף. אלף וארבע מאות התלמידים באורנים יתחילו מחר את
הלימודים בלעדיה. בעוד שנה יהיו מעטים שיזכרו מי הייתה ומה היו
מעשיה. גם הם בקרוב ישכחו. היא מיותרת, לא נחוצה ולא דרושה.
עבר זמנה. היא נאנחה בשנית בעצב, גם לבכות אין לה כוח. והיא
מתבוננת דרך עיני השור במטדור העומד על הבמה כמנצח, שוב בספרד.
כמוהו, היא יודעת שגם לה לא נותרו שנים רבות. עתידה להצטרף
בקרוב לבעלה וגם תמונת המחזור שלה שבקצה המסדרון עוד תפנה את
מקומה לתמונות חדשות בעוד שנה, או שנתיים...

תודה רבה לאילאיל בר ששת [http://stage.co.il/Authors/54864]
אשר טרחה ונתנה הערות ותיקונים לסיפור זה