כשנופלת טיפה, זה לא מזיק, אפילו נחמד. יפה וטהור.
כשאחרי הטיפה מגיעה עוד אחת, ועוד אחת, גשם חלש זהו גשם ברכה.
אבל כשהגשם הופך אט אט למבול, והמבול לסערה...
סערה עם ברקים ורעמים, אפילו הגלים בים מתחילים לסעור, וגם הם
מציפים אותך.
מה קורה אז?
מותש, מבולבל, מוצף... ואין שום דבר שניתן לעשות עד שמפלס המים
ירד.
עד שהרוחות, הברקים, הרעמים והגשם ירגעו.
שהסערה תשקט.
ואז...
בירור נזקים. מה הולך לאן, ואיך לעזאזל מתקדמים מפה?
הרי הכל הרוס.
ואני ממש לא בטוחה שיש ניצולים.
כל הרכוש, הזכרונות... הלכו יחד עם הסערה -
שברחה במפתיע, בדיוק כפי שהגיעה.
השאירה אותי לבד.
לשחזר, לשפץ, ולשפר לעתיד. את הכל אצטרך לעשות לבדי.
אבל איך?

(sometimes you can't make it on your own...)

אז בהתחלה אתה עדיין מבולבל, עוד תקוע במה שאבד לך בסערה.
אולי נזקיה לא תמיד נראים לעין, כאילו שאם אדם זר יראה אותם
מהצד, כלל לא ישים לב לקיומם.
כל כך שקוע בעצמך, שאולי אפילו דוחה את העזרה, את כל המלאכים,
השליחים, שמנסים להוציא אותך משם, מאתר ההריסות... מושיעים. כל
כך הרבה זמן הם מציעים לך עזרה.

בפעם הראשונה שאתה מקבל את העזרה מהם, זה אפילו בספקנות, ומתוך
נימוס תמיד אומר תודה.
לאחר פעמים, אתה מתמסר... נותן את כולך, ולאחר שאתה והמלאך
סיימתם לקבור את ההריסות באדמה הלחה, התחלתם לכם שניכם ליצור
דברים חדשים, יפייפים, רק שלכם...

אתה מקבל בעצמך כנפיים, אתה מוצא את עצמך לבוש כולך לבן, והילה
זוהרת שכולם רואים.
אתה, שכבר מזמן מלאך, מסתכל על המלאך שהושיע אותך, ופתאום הוא
כבר בן אדם, גם הוא סבל בסערה, והאבדות קשות.
ובמצב זה אתה עוזר לו.
וכך -
כשהמצב מתהפך שוב ושוב, אתה או הוא, כנפיים והילה, ומושיע...
ובכל פעם בונים אחד את השני מחדש.

והפעם, בעודך מלאך העוזר לאדם האהוב שלך, אתה מסתכל אחורנית
ורואה את מה שנשאר מהסערה שלך... הראשונה שלך.
אתה חוזר לאתר האסון. אתה לא רוצה, אבל אתה נשאב.

אתה מתאהב לך באדם המדהים שלך, שעדין מדי פעם לובש את הכנפיים
וההילה הופך למלאך.
ולעזאזל עם העולם, רק אתה והאדם שלך, אתה לא זקוק לשום דבר
אחר.

בטח שלא להריסות או לאובדן.
סערה ארורה... תשארי רק בזכרונותי, בהריסות שקברתי.

יש לי את הכל מחדש. טוב לי עכשיו.

                                    אני והמלאך / אדם שלי

אני אוהבת אותך.