הכל מסביב קודר ואפלולי.
אפילו השמש מתחבאת לה, העננים עשו לה טובה וכיסוה.

סופה,
בפנים ובחוץ.
סופה,
בגוף ובנשמה.

הקור, מעיר אותי... מהשינה העמומה בה אני חיה.
כאילו שמחמם, אבל לא באמת.
הרוח מפזרת את האבק שמעל ריגשותי, כמו מעל ספר ישן.
בו, כמוהם, לא עיינתי זמן רב.

אולי גם אני, כמו הטבע, בשנת חורף עמוקה.
או שאולי מבפנים, אני כבר מתה.

רק זה ההסבר להעדר החיים שהיו בי.
הנשמה - קמלה, התפוררה והתעופפה לה עם הרוח,
ורק זכרונות נשארו ממנה,
רק הזכרונות, וגופי הריק המחפש נחמה.