את מגדלת גבישים -
יש לך גבישים בצבעים של ירוק וכחול, ואפור-חום מעושן, ועוד
המון צבעים שמתמזגים עם התאורה העמומה בחדר. אף אחד (וגם אני)
לא מבין למה את מגדלת דווקא גבישים; הם לא חיים או לא מוגדרים
וחופשיים בשביל הדמיון שלך, ואת בכל זאת אוהבת אותם. (כמעט כמו
שאת אוהבת, או מתיימרת לאהוב, אותי).

הגבישים הירוקים שלך מונחים על מדפים סדוקים למעלה, והגבישים
הכחולים על הרצפה הקרה למטה. תמיד ניסית להפוך דברים שהם
ברורים מאליהם (רק בשבילנו) - ועכשיו את מצליחה. וזה בכלל לא
משנה שלאף אחד לא אכפת.
כשאין לך משהו מועיל לעשות את מסדרת את הגבישים מחדש לפי סדר
מסוים, לפי צבעים או גדלים או לפי מצב הרוח שלהם (שאני מניחה
שמושפע משלך), ואף פעם לא נמאס לך.

את נקשרת לגבישים שלך, ובגלל זה את כולאת אותם בכלובים קטנים
עם סורגים דקים (כי הם לא חיים ולא יברחו) ומנעולים עבים כדי
שאף אחד לא יצליח לפתוח אותם ולשבור לך, בטעות, את אחד הגבישים
שלך, שאת הרסיסים שלו לעולם לא תצליחי לאסוף (לקופסאות קטנות
שגם בהן לא תעשי חורים, כי הכל מת).

כרגע את מפזרת סוכר על הפצעים שלך שאת לא רוצה לחבוש, מדמינת
שזה ממתיק את הכאב המתוק ממילא, והופך אותו לדברים שאת לא
יודעת איך להגדיר אותם.
לפעמים את מדמינת שהגבישים שאת מגדלת זה האושר שגדל בתוכך ועוד
מעט כולנו נשים לב אליו.
"אלו גבישי מלח... שכחת?"

(אני לוחשת, וכל הגבישים מתנפצים).