החלון מוקף במסגרת תלותית של צמחים מטפסים שחונקים את הסורגים
האפורים. אלה שגורמים לך לראיית פאזל עם קווי מתאר ברורים מדי
שלא אמורים להיות שם.
אחרי הגשם הסורגים כבר לבנים והשינוים האלה מרגיזים אותך אז את
צובעת אותם בשחור. מקדימה את המאוחר, אם היית שואלת אותי.
את מניחה זכרונות על אדן החלון ומחכה שהרוח תיקח אותם;
"שיציקו למישהו אחר", את אומרת באדישות כשבעצם כל-כך מכאיב לך
(כמעט כמו המחט שאת נועצת בוורידים שלך).
הזכרונות ישארו שם, לא משנה איך תבקשי שילכו. אבל הם ידהו
ויהפכו לבלתי נראים, רק מורגשים מדיי פעם (כמו חתך, שאם תפזרי
עליו מלח הוא יפרח).

הצמחים ינבלו ואת תשתלי שורשים עכורים מנבכי נפשך, תצפי שיצמחו
לשושנים אדומות ויתמזגו עם הסורגים.
ושוב, תקדימי את המאוחר (שאולי לא יגיע).