כל ישוב ובית העלמין שלו, כל בית עלמין וכינויו בפי המקומיים,
אצל חלקם טומנים את המתים בצילה של החורשה, אצל אחרים מגיעים
לגינת האירוסים לאמור קדיש בתום השלושים, בישוב צפוני אחד
שמעתי שפוסעים בניחותא לאורך מצבותיהם של הוותיקים תחת שדרת
האלונים, ואילו אצלנו בעת צער מעפילים לגבעה, סורקים את המצבות
השונות המשקיפות על הנוף הפרוש תחתן ממזרח ועד מערב, משתהים
רגע אחד ונחפזים לחזור לשגרה.

איש מהמתים בגבעה שלנו לא נלקח אליה בשיבה טובה, אחדים נהרגו
בשוגג, צנחו מסוס משתולל או פגשו בטרקטור בעת שזה חרש בטעות
אדם ולא אדמה, מתי מעט בחרו במוות כאלטרנטיבה מועדפת, וישנם
אלו שדעכו באיטיות בעטיה של מחלה חשוכה, המוות נטע בהם סרטן
ובא לקצור את יבולו בטרם הגיעם לגבורות. אין נשמות שהקריבו
עצמן על מזבח האידיאולוגיה, אין אצלנו גיבורי מלחמה ואין
גיבורים בעל כורחם שמתו בעת מילוי תפקידם, וכפי שכבר אמרנו אין
שיבה טובה. שטח לא חסר כאן בגבעה, ולאחרונה אף נראה בגבעה
טרקטור פרגוסון וותיק שהרחיב והכין את השטח לחדשים, מקדים
מחפורת למכה. בשנים האחרונות החלה להשתלט על הגבעה קבוצה
רביעית, קבוצת "ההורים של", אלה שזכו להגיע לגבורות אך את
גבורתם הרוויחו במקום אחר ואת מותם באו להקהות לצד צאצאיהם,
קבוצת ההורים של,  הוריהם של דור המייסדים הולכת ותופסת כאן את
מקומות התצפית הטובים ביותר שיש לגבעה להציע. אבל זו כבר סאגה
אחרת, סאגה שונה לחלוטין ולא בה עסקינן.

עדיין לא טמונים רבים בגבעה, אבל קבורים בה געגועים, געגועים
למתים, ובעקבותיהם גם לאלה שעדיין חיים.

"אחיך הקטן מתחתן בעוד חודש, אתה מגיע?", שאלה אותו אימו בשיחת
הטלפון האחרונה, "אני לא יודע אני צריך לבדוק", נשמעה תשובתו
הלקונית. האירוע שיבש לו כמה תוכניות, אבל הפעם היה לו ברור
שמחתונת אחיו הצעיר הוא לא יעדר. עד היום לא נהיר לו האם הוריו
סלחו לו על העובדה שלחתונת אחותו שנחגגה לפני מספר שנים הוא לא
הגיע, לא נורא הוא משלים בליבו, כנראה שגם מחר השמיים לא יפלו
על ראשו, זו לא הפעם הראשונה בחייו שתוכניות משתנות.

כבר יותר מעשור שהוא נע ונד על הגלובוס. תחילה שוטט באי מדגסקר
ובדרום אפריקה, אחר כך חצה את האטלנטי ושהה כחמש שנים בבליז
ובגואטמלה שבאמריקה הלטינית, שם למד לשלוט בצליל של הספרדית.
השנים הראשונות חלפו במהירות, הוא ריחף מעליהן לא חש את הזמן
עובר, מעת לעת חלפו במוחו מחשבות כפירה, הוא חשב על חזרה אבל
בכל פעם מחדש הוא נמלח בדעתו. בשנים האחרונות בחר להתגורר
באירופה, לפחות בתחושה זה מעט קרוב יותר למנטאליות ממנה ברח,
הוא נדד תחילה בחצי האי האיברי נעזר בספרדית שרכש מעבר
לאטלאנטי ובשלוש השנים האחרונות מצא עצמו בחלקו הדרומי של המגף
או ליתר דיוק בעקבו של המגף, מתערה במהירות באוכלוסיה המקומית,
לומד מהר את השפה, כמעט "איטליאנו", עובד בכל פעם באיזו חווה
נידחת, נודד, מסרב להתמסד, מסרב לחזור לארץ. חברים שביקרו אותו
מעת לעת אמרו שהוא רזה ,שהוא מעשן (חשיש) שהוא שמח וקרח, חלקם
אמרו שהוא קצת השמין, אבל כולם אמרו שהוא חסר מנוחה, חסר שקט.
מחזיק באופן תמידי גפרור ביד לעת צרה. הוריו באו לבקרו לפני
כשלוש שנים, מספר חודשים אחרי שעבר לאיטליה, הם היו אצלו בדיוק
יומיים ולקח לו שבועיים להתאושש מהביקור, מאז הוא רק מדבר איתם
בטלפון אחת לתקופה.

שבוע לפני החופה המתוכננת הוא ארז את התרמיל (שתמיד מתאים רק
למה שצריך) ונפרד מבעל החווה. אנדריאה, חברתו בשלוש השנים
האחרונות הסיעה אותו לתחנת האוטובוס הקרובה, אחרי המתנה של שעה
הגיעה האוטובוס המיוחל. הנסיעה לשדה התעופה ברומא התארכה
והטלטולים הרבים מנעו ממנו להירדם, הוא ניסה לחשוב על אנדריאה
ועל שיחתם מליל אמש, אבל הוא אינו מצליח להתמסר אליה, לאנדריאה
שלו. הכול צף ועולה בראשו מחדש, הכול מתערבב, מתערפל עם אותם
זיכרונות ישנים, אותן תחושות מהולות בזיעה קרה. הוא החליט לשוב
ולראות מה שלום הזקנים שלו, מה שלום המשפחה, מה חדש בשכונה.
לשם שינוי הוא לא התחרט, עברו שנים רבות מאז הפעם האחרונה בה
היה בבית.

הוא לא סיפר להוריו על מועד הטיסה המדויק, לא על היום ולא על
השעה. יגיע כשיגיע. הוא חרד מהמפגש, לא מעוניין בקבלות פנים
רעשניות ומביכות, תמיד הרגיש מכווץ כשנאלץ להיות במרכז
העניינים. מטוסו נחת בשעת צהריים מאוחרת ולחה. מיד לאחר שסיים
את ביקורת הדרכונים הוא עבר בזריזות את המכס עם תרמילו
הקומפקטי ויצא מהטרמינל פוסע באיטיות לכיוון תחנת האוטובוס שם
מתעצם, ושוב הוא שמח ומריר, ושוב הוא מרגיש מאושר ומיוסר, את
ראשו חוצה המחשבה שאולי לא היה צריך לחזור. אבל הוא יודע
שמאוחר מידי למחשבות הללו... המונית מאטה בירידה הגדולה לקראת
המישור והרעש הלבן בראשו מתעמעם ומתנדף כשהנוף ההררי מתחיל
להיעלם מעליו, הנהג פונה שמאלה והם נכנסים לשדרת עצי הזית, ריח
של קלמנטינות בשלות שלא נקטפו הציף את נחיריו, המונית נעה לעבר
החניה ועוצרת.

אין לו אוויר והוא מצית בדחיפות סיגרית קאמל ושואב פנימה שתי
שאיפות קצרות. נהג המונית מניח את התרמיל שלו על הרצפה, לוקח
את הכסף וסב מיד על עקביו לעבר המרכז. הוא נעמד על מקומו, חוזר
אט אט לעצמו, מרגיע את ההתרגשות הפורצת מחזהו בעזרתן של שתי
שאיפות עשן נוספות, אפו מתוודע מחדש לריחות ועיניו נזכרות מחדש
במראה גזעי עצי האורן הנוטים בזווית חדה בעטיין של רוחות אחר
הצהריים החזקות. שני ילדים קטנים נוסעים על אופניים עם גלגלי
עזר, מתחרים ביניהם. הוא מרגיש צביטה, צביטת התאוות, הוא גם
רוצה אופניים וגלגלי עזר וילד משלו לרדוף אחריו, בית הוריו
משקיף אל מקום עומדו במגרש החניה, הוא מכבה את הסיגריה ברגלו
ומסדר את התרמיל בצורה נוחה על הגב, כנראה שבכל זאת מוחמד יאלץ
לגשת אל ההר.

דפיקה בדלת, "רגע", הוא שומע את אחותו צועקת מהמרפסת: "רק
רגע", זוג עיניה החומות נפתחות בהפתעה, דמעה קטנה נמחית בזרת
יד ימין, היא מחבקת אותו בחוזקה, אימו, שלא הבינה מי הגיע,
נגשה ומיד נשענה עליו, כמעט נופלת מעוצמת ההפתעה, "אבא
בעבודה", אמרה במהירות. הם התחבקו והיא נרגעה קצת: "אני אקח
אותך אליו, בוא נלך". הם יוצאים מדירת הוריו לעבר המפעל, הוא
פוסע לאט בשבילי המשק, מחייך מידי פעם לעבר פנים מוכרות. הלב
לא נרגע, לא מפסיק לדפוק, הוא מצית עוד סיגריה, אימו מספרת לו
בינתיים שאחיו וגיסתו לעתיד יגיעו מחר מסיני. ובועז התעניין בך
אתמול, עכשיו היא גם מבינה למה, "לבועז סיפרת ולנו לא?", "אממ,
רציתי להפתיע". היא לא יודעת אם לחייך או לכעוס, שותקת.

הם ממשיכים בדממה למפעל, נכנסים בדלת הראשית ומשם פוסעים בשקט
עד למטבחון, הוא רואה את אביו רכון אל השולחן מעיין בעיתון
ושותה את הקפה של סוף היום ראשו מתרומם לעברם בודק מי טורד
אותו בשעה הקדושה, "רעיה, קרה משהו?"... שקט קצר ומשפט שמכסה
על ההפתעה, "אצלנו הצעירים מקריחים לפני הזקנים, הא?", "לפחות
הצבע עוד שחור" הוא עונה לו, כן יש לו לאביו רעמת שיער גדולה,
לבנה אבל עדיין רעמה, מה שאי אפשר להגיד על בנו.

ישנם זיכרונות שדוהים עם הזמן, אחדים מתמזגים עם זיכרונות
אחרים ומאבדים מחיוניותם, הוא כמעט שכח את שיחות הקפה הקבועות
שניהל עם אביו בסוף כל יום עבודה, השיער היה אז שחור יותר
וביחד עם הקפה השיחות היו קולחות ומתארכות.

"אז מה שהתחלתי להגיד קודם זה שבועז חיפש אותך", אמרה אימו,
"זה בסדר, אני אפגוש אותו בארוחה, מאוחר יותר", הם חזרו יחד
לבית הוריו הוא התקלח ואחרי שעה קלה הלך לחדר האוכל לפגוש את
בועז בארוחת הערב. הוא נכנס לאולם הישן והסתכל מסביב,  בפינתו
הצפונית של חדר האוכל ישבו אשתו של בועז ושני ילדיו הקטנים,
בועז לא היה בסביבה, הוא חייך לעצמו והתקרב לעברם. הקטנה דומה
לאימה והגדול העתק של אביה. "באת לחתונה?", שאלה רחלי כשפתאום
קלטה מי מתקרב, "כן, אין ברירה", הוא עונה וממשיך לעברה מתכופף
ומנשק אותה על לחיה, חש תוך כדי בריח ישן ומוכר, הילדים
מסתכלים עליו מהופנטים, הוא מביט מסביב, קולט את התחושה,
מתיישב בראש השולחן מתרגל בשנית לאולם הגדול והרועש, תוך כדי
שיחה עם רחלי הוא חש תפיחה עזה על כתפו הימנית, בועז הגיח
מאחור מחייך כולו. "מי זה?", שאלו הקטנים שעד עכשיו הציצו
בפליאה על הזר החדש, "מי זה?, זה דוד איתמר", עונה בועז באלתור
מהיר.

איתמר התיישב לבסוף ובועז ורחלי סיפרו שהקטנה נגמלת עכשיו
מהטיטולים ושהגדול מתחיל כיתה א' בסוף הקיץ, איתמר שתק בעיקר
והסתכל מסביב, מדי פעם נגשו דמויות מהעבר לחצו ידיים ואמרו
שלום, את חלקם אהב, חלקם כך חשב אהבו אותו פחות, הם שאלו מה
קרה לשיער? ווואו ואיך התבגרת, ותגיד, היום הגעת?... לפני שקם
מהשולחן וחזר לבית הוריו הוא סגר עם בועז על עליה לבריכות מחר
בבוקר. הוא יצא אל השביל הבטון המוביל אל בית הוריו, ריחות
מוכרים של דשא לילי הזכירו לו שמיכה וחיבוק סמיך, השקט החשוך
שליווה אותו בשביל השיב אותו לאחור, עיניו החיו ביעף מהיר את
כל השנים שנעלמו מעבר לים, כל השנים מאז אותו יום בו הלך. הם
ישבו אז שניהם על הבריכות של היישוב, שני גברים צעירים, השקיפו
מהבריכות על המישור ובכו.

הוא נכנס בלי לדפוק והצטרף לאביו ואימו שדברו בסלון, הספה
החביבה עליו טרם הוחלפה בחדשה, איתמר השתרע לאורכה והיא קלטה
אותו כאילו זוכרת את מבנה גופו, לאחר שסיים את כוס הקפה, רגליו
היחפות נפרסו על גבי הכריות הישנות, גופו נרגע, חש את כבדותו
הנעימה של הבית עוטפת אותו. בבוקר כשהתעורר בסלון עדיין לבוש
היה בבגדי הטיסה, מעליו שמיכת פיקה שאימו פרשה מעליו כדי שלא
יתקרר, הבית היה שקט, כולם בעבודה, הוא מצא מספר פרוסות לחם
שחור וגבינה צהובה במקרר שהפכו במהרה לטוסט בשילוב עגבנייה
וסלט פסטו, תוך כדי לעיסות רעבתניות הוא התקשר לבועז ועם סיומו
של הביס האחרון איתמר נשטף בזריזות תחת הטוש ויצא מהבית.

איתמר ובועז נפגשו מתחת להר הבריכות, שני עיגולי בטון ענקיים
ששוכבים במרומי הפסגה כבר למעלה מארבעים שנה, כשהיו קטנים נהגו
להעפיל אל הבריכות על גבי הצינורות הרחבים המובילים את המים
מההר למישור. הם החלו לטפס באיטיות כלפי מעלה, מנסים לשמור על
שיווי משקל כמו פעם, לקראת אמצע העלייה הם נעצרו, שאפו קצת
אוויר והשקיפו סביב. מתחת לקו הבריכות נמתחו למלוא העין
המצוקים. הם נחו קמעה והמשיכו עד לקצהו של הצינור, משם טיפסו
בסולם הברזל המוזנח שהשמיע קולות מצוקה בעודם מעפילים על גג
הבריכה המזרחית ומתיישבים במרכזו, איתמר פתח את תיק העור הקטן
שלו והם גלגלו לסיגריה את החומר שהוא הביא מאיטליה, שניהם
הסתכלו בריכוז רב בנוף המשתרע ממול, במישור הלס עליו מונח
הקיבוץ, במצוקים הכהים הפרושים באופק ונראים כמו תפאורה, הר
האישה המחודד והר הארוחה השטוח כוסו באופן נדיר בעננות נמוכה.
רוחות אחה"צ חזקות, אותן רוחות הלוחצות ומעוותות את גזע עצי
האורנים החלו לנשב, ענן חול בלתי נראה עלה לאוויר, שבר את קרני
האור ויצר שקיעה כתומה סגולה.

"אז מה היה כל כך חשוב שרצית להגיד לי?, כל כך חשוב שסירבת
לומר לי בשיחת הטלפון מלפני שבוע בינינו?", שאל בועז, "אין לך
סבלנות הא?, תגיד, אתה עדיין מכיר שם למטה את כולם?", שאל
איתמר, "כן וכולם גם מכירים אותנו, למה אתה שואל?", התעניין
בועז: "אני חושש שאת רוב המישוריים איני מכיר כלל, בטח שלא את
הילדים, עשר שנים זה הרבה מאוד זמן אפילו למקום כזה קטן". השיב
איתמר, "בסך הכל צריך לעקוב אחרי הלידות, וכן, מידי פעם מצטרף
מישהו חדש שנופל במלכודת הדבש, לא מעבר", ענה בועז: "לדעתי
הספקתי כבר לשכוח את כל סודות אנשי המישור", נאנח איתמר: "אני
לא חושב שהרבה השתנה, אותם סודות ואותם רזים, סוד הוא סוד עד
שהוא מתגלה, פעם זו בגידה עם השכנה או עם הבת של השכנה... פעם
אלו סמים שלפני צבא ופעם זו סתם אנורקסיה ללא שליטה, בהתחלה זה
נדמה לבעל הסוד כאילו מעשיו כמוסים, אבל חיסיון מידע זה פועל
שאינו שגור באופן מיוחד בפלאטו, אין פה יותר מידי מסתורין,
הכול חוזר על עצמו בסופו של דבר, הכול צף ועולה, אתה ממילא
חשוף רוב הזמן, אין לאף אחד כאן שילדת מגן",  סיכם את המונולוג
בועז: "אני לא בטוח, אני עדיין ממשיך לטפח את עור הפיל שלי",
חייך איתמר: "אתה ברחת זה לא נחשב, זה דורש מאמץ אבל בסוף
מתגברים על האנטנות שמקיפות אותך וקולטות הכול ואפשר להשיל את
העור".

"אז מה רצית לספר לי אני לא עומד במתח? אני מניח שאתה לא רוצה
לדבר על השריטות שעדיין נשארו לך מתקופת גיל ההתבגרות, מהלינה
המשותפת ומהעבודה בפינת החי?", הקניט בועז את איתמר, "לא, דהו
לי כל סיפורי האנטי,  לא נותרו בילקוט סיפורי ילדות מרירים
מדי, משהו שונה הפעם", הרצין איתמר, "תגיד, בגבעה היית מאז
שחזרת?", חתך אותו בשנית בועז, "לא, לא הייתי שם מאז
שעזבתי",השיב איתמר: "פשוט ראיתי שלפני רגע הסטת את ראשך
לכיוון", "הסתכלתי על הירידה למישור". אמר איתמר כאילו לא ממש
הבין למה התכוון חברו. כל בני המשק כשהם יורדים אל המישור הם
נושמים מחדש את הירידה חשב בועז. "האמת שאחרי שהסתכלת ככה על
הירידה אני לא ממש מבין איך יכולת ללכת לכל כך הרבה שנים, איך
הצלחת ככה להיעלם?", שאל בועז וגרם לאיתמר לצחוק חרישית. איתמר
הרגיש מעט נבוך, דוחה בעוד כמה דקות את מה שרצה לספר לבועז,
"אין לך מושג כמה פעמים שחזרתי את הירידה הקצרה הזו, בירידות
של סן פרנסיסקו, בהרים של ריו, ברומא, ובגשר העתיק והגבוה
שמחבר את שני חלקי העיר רואנדה, עיר ספרדית מקסימה אם זה
מעניין אותך?", איתמר שתק מעט והמשיך: "בכל כך הרבה מקומות
בעולם ננעצה לי הירידה הזו בין העיניים ולא דהתה לרגע, מכל כך
הרבה מקומות בעולם וגם עכשיו בחווה בדרום איטליה", איתמר
השתעל: "כל כך הרבה פעמים הייתי לבד, אל כל מקום חדש שצץ בדרכי
הגעתי באיטיות כמו שמתגלגלים ומורידים הילוך לקראת הסיבוב של
סוף הירידה, ובכל פעם מחדש, בכל מקום לא מוכר, הייתי מדמיין
שאני בירידה, הייתי נעצר לפני הסיבוב ושוב לא יכול לראות את
הקצה שלו, שוב לא יכול לראות את הגבעה שמציצה בקצה המזוין שלו,
ואחרי כמה שנים ואחרי כל כך הרבה ירידות משהו כנראה בכל זאת
דהה, משהו כהה ומעט נרגע",  דומיה השתררה בין שניהם, כל אחד
מרגיש את נשימותיו, מתכדר בפינתו, איתמר חכך בדעתו איך להמשיך,
הוא רצה להיצמד למשהו להרגיש חם ובטוח ולדבר על מה שעומד
להשתנות, "אתה עוד כאן שאל בועז", "כן ואני שמח שאתה איתי",
ענה איתמר והרצין.

"אתה זוכר שבאת אלי באותו היום? באת אלי אחר הצהריים לחווה",
שאל איתמר: "אתה מתכוון ביום של התאונה?", שאל בועז: "כן", "לא
שכחתי", ענה בועז: "הייתי עסוק בדיוק בתיקון של המאביס, חשבתי
שבאת לשתות קפה של סוף יום, כמה שעות קודם חזרתי עם ארבל מטיול
לגבעת החלמוניות והן היו כל כך יפות, כל כך צהובות, ואתה פשוט
עמדת מולי ושתקת, עמדת והחרשת ולא אמרת מילה, ואני הבטתי עליך
ועל המאביס ושוב אליך ונעצרתי, נשאבתי לתוך עינייך שנצצו
מדמעות והבנתי", איתמר הביט על בועז שענה לו: "כן שתקתי, הייתה
לי רק סערה לתת לך אז שתקתי, לא יכולתי לתת לזעקה לצאת החוצה,
ויום אחרי זה כבר עלינו לגבעה, וכשירדנו נעלמת לחודש לסיני,
ובשלושים חזרת ומיד אחרי הקדיש בגבעה עלינו למעלה לבריכות
ואמרת לי שכבר ארזת ולמחרת לקחתי אותך לשדה התעופה". בועז
השתתק לוקח אוויר, "עד היום לפני או אחרי המחשבות על הירידה,
שיערה החום של ארבל, הפנים המבינות שלה והחלמוניות הצהובות
מהדהדות לי בראש כל כמה זמן, מהדהדות כמו מטוטלת", איתמר
המשיך: "אני לא יודע אם אני מבין למה ברחתי לכל כך הרבה זמן,
אני לא יודע, אבל בשיר של פורטיס וסחרוף רוב האנשים מזמזמים את
הפזמון המוכר 'בצהרי היום הכול צבוע אדום ואין קץ לילדות שחלפה
כך פתאום... הוהום ... אתה מכיר את השיר, רוב האנשים לא זוכרים
או לא שמים לב שהשיר מתחיל ב 'בואי ותני לי חזק את היד' ובאותו
היום כשבאת נתלשה לי היד, אותה יד שהחזקתי כל כך חזק,  וביחד
עם היד נעלמה גם הילדות... ברחתי, פשוט ברחתי, לא יכולתי להיות
כאן, לא יכולתי להיות כאן בלעדיה, לא היה עם מי להתבגר".

"אני מביא אותה מחר", "את מי?", שאל בועז: "את אנדריאה, את
אנדי שלי, רציתי לספר לך לפני כולם", "אתה מביא אותה לחתונה?",
"כן היא תבוא לחתונה, ואולי, נראה?, אולי אם היא תאהב את
המקום, אנחנו ננסה, אולי ננסה להישאר", בועז שתק, "היא כבר
בהריון", המשיך איתמר מבלי להסתכל על בועז, "החזה שלה התחיל
לגדול ואני חושב שבחתונה תציץ קצת בטן", "אתה יודע יש להן,
לאנדריאה ולאחותך תכונה משותפת הן חייבות לישון כשהן מחבקות
משהו, כרית מתחת לבית השחי והכתף כשהן שרועות על בטנן או שמיכה
בין ברכיהן כשהן שוכבות על צדן, אני חושב שבגלל זה נפגשתי עם
אנדי גם בפעם השלישית והשאר, השאר זה כבר היסטוריה... אני
מקווה".

עורב אפור התיישב בקרבתם והסתכל על שניהם, בועז, איתמר והעורב
נראו יחדיו כמו דמויות הלקוחות מאחד ממשלי-קרילוב. "פעם לא היו
כאן עורבים אפורים", אמר איתמר והמשיך: "מחר אלך לגבעה, לפני
החתונה, לפני שאנדי תגיע, אני אלך לקבל שחרור סופי מאחותך, לא
הייתי שם כבר אחת עשרה שנה ועמוק עמוק בפנים בבטן התחתונה, היא
עדין נשארה בשבילי אהובה ופשוטה, "כן כמו שכתבנו לה על המצבה,
כמו לפני אחת עשרה שנה, אהובה ופשוטה", בועז הגיב לבסוף: "שמת
לב ששר המוות מעוות פה טיפה את הסטטיסטיקה, האנשים מתים כאן
עוד בטרם סיימו את שלב המוקדמות, טרם מתו פה מזקנה מצער אולי
כן אבל לא משיבה טובה", "אז מה אתה רוצה להגיד בזה?", תהה
איתמר משינוי קו השיחה: "לא יודע, יותר מידי אנשים בריאים מתו
פה, אולי נקפוץ איזה יום לשיחה עם שר האופל?", איתמר חש חנוק
ובועז חיבק אותו.

הם החלו יורדים למישור, לעבר המשק, מרגישים מאין הקלה, לא שזה
עוזר לשער שנשר, לבטן שגדלה ולקמטים שעל המצח, אבל הקלה מעולם
לא הזיקה לאיש. בועז חשב שעדיף לא לחשוב כרגע, עדיף להתרכז
בירידה.