מתוך ערמת עלי שלכתו
שוקע אל-על עץ היגון.
שולח זרועות גרומות
לתוך שחור יומו,
לא מנידות עפעף
לצפרירים משכימי קום.
בקצה הזרת להעיד
עלה ירוק, עדיין מרעיד,
פוקח עיניים.
אך זה נולד, להכעיס.
ציפור טועה חככה דעתה,
להעיז, ונחתה.
מקצות צפרני טרפיו המושפלות,
מתוך הזדקרות גאוותו,
אט אט זולגת,
מרעימה בחבטה
נטיפת טל התרעלה.
אובדת במצולות נשיה
של ים ערפילים,
אדוותו מיצרים צפרירים,
מכסה עד אופק.
לאורו של בוקר,
בבדידותו מיתמר, קודר,
ערמת שלכתו מי זוכר?