הגוף החסון צף באמבט שהקנה לו גוון תכלכל חולני, כצבעה של גופה
בת ימים מספר. אך כשהועלה מאמבט הזכוכית שבה צף נראה בריא
להפליא, כאילו שחזר לחיים. הוא הונח על שולחן ניתוחים שמשני
צידיו עמדו גברים לבושים חלוקים ירקרקים. היה זה אחד מדגולי
המדענים והאסיסטנט שלו. המדען, בחיוך שהוסתר מאחורי מסיכת פניו
אחז באזמל והפריד את עפעפיו של הגוף ששכב לפניו, רפוי איברים.
העפעפיים שקודם היו מתוחים מעל גלגל העין רפו קמעה, הריסים נחו
עתה ביתר טבעיות. המדען פקד על עוזרו להעביר זרם חשמלי ראשוני
בגוף והלה ציית באופן מיידי. אל הגוף הועבר הזרם החשמלי בעזרת
אלפי הכבלים הדקיקים שהיו מחוברים אליו בנקודות שונות. תפקידם,
בין היתר, היה לדאוג לכך שהגוף לא יירקב, שהתאים יתחלקו. הזרם
החשמלי עבר במערכת העצבים והפעים את הלב שפעם את פעימתו
הראשונה, הריאות נשמו לראשונה ואוויר נשאב דרך האף. העיניים
נפקחו באופן מכאני, אבל היו אלה עיניים של אדם מת, מבטן היה
ריק, לא הופנה אל דבר ולא ראה דבר.
האסיסטנט נצטווה להעביר את הזרם החשמלי השני, והחשוב ביותר.
"הבא נעיר את המחשבות, הבא נביא אור לעיניים אלו!", קרא המדען
כשבעיניו שלו מבט מטורף מהתרגשות.
היה זה רגע שהיו בו רעש ודממה כאחד. איש לא שמע דבר, אך
הצלילים באוויר היו מרובים.
הגוף התעוות. הגב נתקמר והידיים נעו כאילו מרצונן החופשי.
העיניים התמקדו על נקודה כלשהי בתקרה ואז הגוף נרגע. המחשבה
התעוררה ואל העיניים הובא אור. התודעה נוצרה.
"ברוך הבא לעולם, אדם".
הדבר הראשון שעשה אדם היה לשתוק, הוא שתק והתבונן. מבטו היה
כאוב. הוא התבונן בגופו, בחן את ידיו, בטנו ורגליו. אחר כך
החמיא למדענים על עבודתם, אמנם במחמאה היה מן הסרקאזם. אדם
התקשה להבין מדוע נוצר, הוא סירב להתלבש ולשתות או לאכול.
"כיצד", שאל: "נוצרתי? מדוע לא כפי שאדם נוצר לפני? מדוע לא
כפי שכל בני האנוש נוצרים? ולשם מה, האין תכלית לשמה ניתן לי
גופי? האם רק כליאה שלי בגוף זה הייתה חשובה?"
המדען כמעט והתחרט על ששתל במוחו את היכולת לדבר.
הוא ניסה להסביר לאדם על חשיבות המדע, איזה הישג אדיר זהו,
כיצד יוכל לתת מענה לסבל אנושי כה רב. התעניינותו של אדם בסבל
האנושי מסתבר, הייתה מועטה. הוא רק המשיך לשאול ולשאול, כמעט
ולא נתן למדען לענות. בעיקר התמקד ב'מדוע'.  פה ושם שאל גם
'כיצד'.
המדען לא ענה לאדם. הוא הביט באדם, שהיה גבוה ממנו, והחליט לתת
לאדם זמן להירגע. הוא הקצה לו חדר שרצפתו לבנה כקירותיו, התקרה
בו גבוהה וקרוב אליה, על אחד הקירות, היה חלון שדרכו נראו רק
השמיים הכחולים. הדלת הלבנה הייתה סגורה רוב הזמן ונפתחה רק
לעיתים, כאשר הוגש מזון לאדם.
בתחילה סירב לגעת במזון, דעתו לא הייתה נתונה לאכילה, הוא היה
עסוק בלהטיח שאלות בקירות, בדלת ובחלון. הוא צעק ושאלותיו
הדהדו במסדרון בו החדר שכן.
אחר כך נשתתק, ובכל זאת לא נגע במזון.
הוא היה פושט ולובש את בגדיו, בוחן את צלעותיו, בוחן את ידיו.
מתי היו חמות, מתי קרות.
הוא ישן בימים והיה ער בלילות, בוחן את הכוכבים שנראו מבעד
לחלונו. בימים בהם החליט להיות ער בחן את השמים התכולים,
בלילות היה עסוק בלבחון את חלומותיו. היה יושב בפינת החדר וחש
את חום גופו בורח ממנו ומחמם את הרצפה עליה ישב, ובכל זאת נותר
חם.
עם הזמן גופו החל להצטמק, היצירה החסונה, הבנויה היטב, החלה
להיהרס. הבטן נשאבה פנימה והצלעות בלטו החוצה. עצמות הלחיים
נראו חדות יותר תחת העור, העיניים נראו גדולות בחוריהן.
המפרקים היו כבליטות שלא במקומן. הוא בחן את הרעב. תהה אם
התעורר כשהוא שבע.
לאחר ימים מספר כאשר הובא לו אוכל נמצא מת בחדרו. מגש המזון
היה ריק. לרגע עלה בדעת המדען שנכנע לרעבונו, לייצרו האנושי
והחייתי ובלס מזון עד אשר נחנק. אחר כך שם לב לדם שכיסה את
הרצפה הלבנה.
בידו הכחושה של אדם המת היה נייר, מכתב שהותיר אדם.

"כל הזמן הזה ישבתי והתבוננתי. פנימה והחוצה, מחוץ אל הפנים
ומהפנים אל החוץ. ניסיתי להבין, כיצד זה שהתאפשר לכם להיות האם
המולידה, האל שבני הדתות מאמינים בו? שאלתי עצמי מדוע הוא הביא
חיים לעולם, מדוע יצר את קודמי, אדם. מדוע אתם עשיתם זאת.
הבנתי שכל אדם שנולד, נולד מבלי שיבחר עבורו הגוף האידיאלי,
מבלי שיישתל במוחו ידע של קודמיו. אני קיבלתי את כל אלה. אמנם
דבר אחר חסר לי, שניתן לכל הנולד. הסיבה לקיום, הידיעה המוחלטת
והברורה שה 'אני' קיבל את הגוף, ולא הגוף קיבל את ה 'אני'.
מדוע אני כאן? ואם לא הייתי מביא על עצמי את מותי מה היה נעשה
בי?
רציתי לבחון את אדם, מכיוון שהוא בן האנוש היחיד איתו אוכל
להזדהות. הוא נוצר בגן עדן, על כן חשבתי שגם אני נוצרתי בגן
העדן, אמנם המחשבה לא נעמה לי. כיצד יכול להיות מקום קר זה גן
עדן, כשגנו של אדם קודמי היה ירוק, תחת השמש החמה? החלטתי
לגלות מהו גן העדן, ועשיתי זאת בדרך היחידה שהייתה ידועה לי,
ולכם. משעשעת אותי המחשבה שיודעים אתם כיצד להביא חיים, אך אין
אתם יודעים מה מצפה להם מעבר לשער המוות. הרי אתם אלים למחצה
בלבד. אתם נשים יולדות, ומאלו יש בשפע בעולמכם, אם כך מדוע
ליצור אותי כשנוצרים אנשים בבטנן?
איני דתי. איני לא-דתי. פשוט איני מסוגל להבין את הסיבה
לקיומי, הכל שולל אותה, ואף בי אין את הרצון לחזות בבוקר נוסף.
כנראה זהו הדבר שיש לאלים, לנשים היולדות, היכולת לתת אותו. כל
אדם חפץ במחר, יש בו התקווה ליום החדש המביא איתו דברים חדשים.
אף אם תקוות שווא היא זו היא קיימת, ואף על פי שבכל יום חדש
היא עשויה להישבר היא נולדת מחדש כל יום שוב ושוב. לכאורה
מטופש הוא זה, אך אם לא זה לא היו קיימים האנשים. לא אתם,
וכתוצאה מכך גם לא אני. הבנתי שאני חסר התקווה הנאיבית,
המטופשת הזו. איני מבדיל בין הימים. עבורי הכל הוא רצף זמן
אחיד שבו לעיתים חושך ולעיתים אור. אין תקוות למחר, אין תקוות
לזמן האור בו אולי יתהפך המצב. אין בי את הרצון לקחת עצמי
למקום אחר, טוב יותר. יש בי הרצון פשוט להבין. אני רוצה לדעת
מדוע החלטתם ליצור אותי, אדם, כשיש כל כך הרבה ממילא. אני רוצה
לדעת, מדוע החלטתם ליצור אותי, אדם, כשידעתם שאין סיבה אמיתית
לקיומי. הן אתם והן אני יודעים זאת. נולדתי עם ידע, ואני רוצה
עוד על מנת שסוף קיומי יהיה רווי בו. זה אולי הדבר האנושי
היחיד שהצלחתם להחדיר בי. זוהי נקודת האחיזה היחידה שיש לי
במציאות, ואף היא רפויה מפני שהמציאות הזו, בה אלים למחצה,
זכרים שהם נשים מהלכים על הקרקע, אינה אמיתית. אינה נכונה. ככל
הנראה הגעתי לתשובה. גופי גוף אנושי מושלם הוא. הוא רעב וקר
וחם ומסוגל לחוש כאב ונעימות. אמנם מהו הגוף האנושי מבלי היצור
האנושי שישכון בו? מה רציתם ליצור, את הגוף או את היצור ששוכן
בו? אם את המטרה השנייה רציתם להשיג נכשלתם חרוצות. בינה אמנם
יש לי, אך אנושיות חסרה. איני אוהב. איני רוצה, איני פוחד מדבר
ואיני מבין מדוע אנשים אחרים ממשיכים להתקדם ברצף הזמן בניגוד
לכל היגיון. יצרתם בינה, אך לא אנוש.
וכך, כזה שבו יש רק בינה וידע, הצורך להביא לידיעה מוחלטת כדי
למות, הצורך לדעת היה קשה עבורי למות מבלי לדעת את טעמו של
המזון שהובא לי, על כן טעמתיו. מסרו נא את מחמאותיי לטבחים.
זהו המזון הטעים ביותר שטעמתי בכל חיי".


שאלות רבות העלה מותו של אדם וכולן נענו בבוא הזמן. רק דבר אחד
לא הצליחו לפענח מעולם: כיצד לעזאזל למד לכתוב?